לילה טוב קרן אור!

אהובתי, מה שלומך ואיך את מרגישה? אני מקווה שאת חשה בטוב ושאת ישנה לך בנעימים עכשיו. אני מניחה שאת, כמנהלת הפורום, חשה איזושהי אי-נעימות קלה עקב מה שהתרחש היום בפורום, אז אל לך לחוש כך! לפעמים יש אי אלו אי-הבנות הדורשות התייחסות, וטוב שזה קורה. בלונדי נפגעה, והיא "שמה את הקלפים על השולחן". מה שיהיה או לא יהיה הלאה אינו תלוי בה ואינו באשמתה. אור מוזמנת להשיב לה. זה לגיטימי לחלוטין. בסך הכל כולנו בוגרות ועצמאיות, ויכולות לקיים תקשורת פתוחה.

מתוקונת - אני שמחה שעברת את החוויה בביה"ח כפי שעברת, ואף כתבתי לך על כך! לא התכוונתי לרמוז שתחזרי חלילה להיות חולה, אלא פשוט הייתי רוצה שתתרחקי עד כמה שאפשר ממקומות שעלולים להכאיב לך. כי בכל זאת, יש לך צלקת מעשר שנות חולי קשה, ואת הצלקת הזאת תמשיכי לשאת עד סוף חייך.

הדבר הבאמת חיובי מהסיפור הזה הוא תדהמתך מהעובדה שפעם רצית להיראות כפי שנראו החיות-מתות הללו. זה מזעזע! אולי באמת היית צריכה את הביקור הזה כדי לסגור מעגל, וכדי להבין עד כמה היום את רחוקה מהמקום החולה והאומלל ההוא.

באשר לצום המתקרב - אז בלונדי! את כאן?? כמו שאת כבר יודעת, גם אני ביליתי 12 שנה בבי"ס דתי (דתי "כיפה סרוגה" ולא דוסי!) למרות שאינני דתייה, וגם מעולם לא הייתי (לא משנה, סיפור מסובך). אז ביום-כיפור אני צמה, כי בכל זאת אי-אפשר למחוק 12 שנה של איומים מפחידים... סתם, אני צוחקת כמובן. אני צמה ביום-כיפור כי יש בי אמונה, ואילולא היתה בי אמונה - לא הייתי שומרת על שום דבר.

אבל... מאד קשה לי בכיפור. גם כי המחלה טשטשה את עינויי הרעב ואני לא מרגישה ממש מיוחדת ביום הזה (הרי שנים התרגלתי לתחושת הרעב 365 יום בשנה, אז היכן הייחוד?), וגם כי בשנות מחלתי הארוכות, לאחר שהצום היה יוצא ולאחר שהייתי מצחצחת שיניים ושותה גלונים של מים, תמיד היתה עוברת בי המחשבה: "אז אולי אני אתאפק עוד קצת ו"אסגור" יום "נקי"? הרי ממילא כבר ערב".

אבל היום אני אחרת, והמחשבה הזו אפילו לא עוברת לי בראש. היום, לאחר טקסי ה- OCD הנ"ל, אני מגיעה למטבח, מכינה לי את הנס-קפה האהוב עלי, ושוברת את הצום עם פרוסת עוגה נדיבה. כך אני אוהבת לשבור את צום יום-כיפור.

ובכל זאת - היום הזה מלחיץ אותי. אני לא אוהבת אותו... איפשהו אני מפחדת ממנו.

לילה טוב!

ממני.