אפשר להצטרף ?

ואף רצוי ביותר!!

איזה כייף שבאת לפורום שלנו. ברוכה הבאה.
מקווה שנוכל פה יחד לתת לך תמיכה ולחזק אותך כמה שנוכל!!

אני מבינה היטב לליבך. גם אני בולימית (הייתי אכלנית כפייתית ואנורקסית) וגם אני עליתי כל כך הרבה במשקל, מאז צאתי מהאשפוז. הנה רק היום כתבתי שעלית עכשיו עוד 2 ק"ג.

אני מזדהה לחלוטין עם מה שאת מספרת. ורוצה לומר לך כי פה את יכולה לדבר חופשי. כולנו כאן מבינים ותומכים!! ופה מדברים את כל מה שעל הלב..

אני מבינה שרע לך וקשה לך ושאת במקום לא כל כך טוב כיום.
אני לשמוע שאת מטופלת מכל הבחינות ושאת מצליחה לשמור על תפריט שפוי והגיוני.

ואכן, תקופת ההחלמה הראשונה היא מאוד קשה. כל המחשבות סובבות סביב האוכל.
אבל אני יכולה להגיד לך שעם הזמן לומדים להרפות. לומדים לשחרר קצת את המחשבות. לומדים להתחיל לנשום ולחשוב על דברים אחרים מלבד על האוכל.

לא ציינת בת כמה את והאם עברת אי אלו אשפוזים.

10 שנים זה המון זמן. ואת עכשיו בצעידה קדימה. אני רוצה לחזק אותך ולומר לך שעם כל הקושי, אל לך להתייאש. המשיכי לצעוד קדימה בדרך הזו. טפחי לעצמך על השכם כי ראי איזו התקדמות עשית ולאן הגעת.
ואם יש ימים קשים של נפילות- אנא ממך, קומי והמשיכי הלאה. אל תתני לזה לעצור אותך מהמטרה שאליה את שואפת להגיע!

אשמח לשמוע ממך יותר לפרטים, וכמוני- כולם פה!! כולנו פה לתמיכה ועזרה! וכוווולם מוזמנים.

מאחלת לך המשך ערב נעים.

חיבוקים.

בלונדי.

אני בת 33, לא אושפזתי אף פעם בגלל הפרעת אכילה. פעם אחת אשפוז קצרצר עקב נסיון אובדני שהיום אני מבינה שיש קשר הדוק בין הדברים.
תמיד הייתי במשקל יתר, רק לארחונה אני מתחילה להבין שכל השנים הללו שאני אוכלת בלי שליטה ואח"כ מקיאה, עסוקה נון-סטופ בכמה למה איך ומתי אני אוכלת, נשקלת עשרות פעמים ביום וכו - זכל זה זה בעצם הפרעת אכילה.

התחלתי טיפול בין השאר גם בגלל הבולמיה, כלומר הפרעת האכילה היא למעשה הסיבה המוצהרת שבגללה הלכתי לטיפול. אבל, הפסיכולוגית שלי לא מתיחסת יותר מידי לנושא, והגענו לאיזושהי הבנה שהבולמיה היא דרך שלי לנסות לשלוט בפגיעה בי. שדרך הבולמיה (ודרכים אחרות) אני פוגעת בעצמי כי זה מה שאני מרגישה שמגיע לי, וכך אני יכולה לשלוט בכאב שלי - בשונה מפגיעה של אחרים בי.
לפעמים אני חושבת שהפסיכולוגית שלי ואני לא מספיק מתיחסות לבולמיה, כי אני לעתים מרגישה שאני חסרת כלים להתמודדות עם הבולמיה. אני יודעת בדיוק מתי התקף הולך לקרות, יש התקפים שאני ממש עושה במודעות מוחלטת - בולמוסים מתוכננים כשההקאה מתוכננת מראש, אחרים הם תוצר של אכילה רגשית, לא מתוכננת ולא ממש מודעת, שרגשות האשם ממנה גורמים לי להקיא.

בראש אני יודעת שאני חייבת להפסיק להקיא, וגם אם אכלתי יותר מידי אני צריכה לקבל את זה ולא לנסות 'למחוק' את זה בהקאה אלא בשינוי הרגלי האכילה שלי, אבל זה לא עומד במבחן המציאות.

כל כך הרבה שנים יש לי את הדפוסים הללו...
כמו כל בולמית פיתחתי שיטות וטכניקות שהן חלק ממני...
וזה מה שמתסכל אותי, שהמחלה שולטת בי ולא אני בה !

למרות שהכרזתי כי אני הולכת להכין ארוחת ערב.
אני מרגישה לא טוב ובעלי ינצח על הבישולים בעצמו. מותר לי לנוח קצת, חחח!

אז ככה. אני שמחה מאוד לשמוע על עצמך.
דעי כי אני מזדהה עם כל מה שאת כותבת.

נראה מדברייך כי למרות הטיפול, אינך יודעת כיצד להתמודד עם המחלה עצמה. וזה חבל כי המחלה הורסת אותך. ואת בעצמך אומרת שאת צריכה להפטר מהרגליך הרעים וללמוד לאכול שפוי, מבלי להפטר מהמזון.

דבר ראשון, אני מציעה בחום ללכת לקבוצת תמיכה!
אני אושפזתי בתה"ש במחלקה להפרעות אכילה. ואני יודעת שיש שם קבוצת בולימיה. נפגשים פעם בשבוע. ולפי תגובות המשתתפים- זה מאוד עוזר להם. זה נותן לך תחושה שאתה לא לבד ויש לך עם מי לדבר. יש שם מטפלות מוסמכות שיודעות בדיוק כיצד להוביל את הקבוצה ולעזור בכל מה שניתן.
אם תה"ש רחוק לך מדי, ישנן מחלקות להפרעות אכילה בכל רחבי הארץ. ואני בטוחה שאפשר למצוא שם קבוצות תמיכה. אני יודעת שברמב"ם יש!

קבוצות תמיכה מאפשרות כלים להתמודדות, מבלי להתאשפז. ובד"כ כל מי שמגיע לשם- נמצא בנקודה בה הוא רוצה להחלים. כולם יחד במטרה אחת.

בנוסף הייתי ממליצה בחום על מעקב דיטאני. לא זוכרת אם ציינת שאת מטופלת ע"י דיאטנית. כי זה גם יכול לעזור ע"י כך שזה נותן לך מסגרת מסודרת של אכילה. שקילה ומעקב צמוד. וכך בעצם את לא לגמרי לבד.

כואב לקרוא את דברייך. אני מבינה היטב את התחושות ואת הכאבים. ואת הרגשת חוסר האונים. הייתי שם שנים ארוכות וקשות.
אני מקווה כל כך שאכן תמצאי את הכוחות להמשיך להלחם. אני יודעת כמה זה קשה וכמה זה דורש ממך. אבל קחי כל יום ביומו. תתחילי בקטן. ולאט-לאט תמשיכי לצעוד. אל תוותרי. בבקשה ממך. יש דרך לצאת מזה. יש לזה סוף. צריך לעבוד מאוד קשה, אבל הוא מגיע. ואפשר לנשום לרווחה וליהנות מכל מה שיש לחיים להציע לך. ותתפלאי- יש זמן שכבר לא נשקלים בכל יום. כבר לא רוצים לבלמס כל ארוחה. כבר לא מרגישים את הצורך "להטהר". פשוט חיים באושר. חיים בשקט ושלווה. לומדים לאכול מההתחלה. לומדים בעצם הכל. כי הבולימיה לקחה מאיתנו את כל מה שהיה לנו. ובעצם אנחנו לא ידענו לחיות בלעדיה.

נפער חלל גדול כאשר משחררים את הבולימיה. ההתעסקות בבולמוסים והקאות גוזלת את כל שעות היום. ופתאום נשארים עם כל הזמן הריק הזה.
ולומדים לאט, מה לעשות עימו. לומדים לתכנן את היום, להפגש עם חברים (הבולימיה הרי מרחיקה אותנו מכלל האוכלוסייה), לצאת לטייל, לעשות פעילות גופנית. הכל!!!! רק לא לחזור שוב למעגל המוות הזה!!


האם את נשואה? האם יש לך ילדים?

מקווה שעזרתי ואפילו קצת.. וכמובן המשיכי לכתוב והמשיכי להיות איתנו פה. אל תיעלמי ותראי כמה כוחות תשאבי מהפורום הזה. וכמה תמיכה את יכולה לקבל פה. זה הרבה מאוד וחשוב מאוד.

שולחת חיבוקים מפה...

בלונדי!

שלום לך! אני כרונית, בערך בגילך, ומוציאה את עצמי אט-אט מבור אנורקטי. צר לי לשמוע על כל הסבל שלך, וכל הכבוד לך על שפנית לקבלת עזרה. כמו בלונדי שמעלי, גם אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול משולב באחת המרפאות לה"א הפזורות ברחבי הארץ. שם תקבלי גם תמיכה פסיכולוגית וגם ייעוץ דיאטני, וכמו"כ גם טיפול בבעיות השונות שגורמות הפרעות אכילה (=ה"א).

ואצלנו?

אצלנו תקבלי אוזניים קשובות תמיד!

לילה טוב!

כרונית.