הרהורים

איך פעם מישהו כתב-"אני יוצא למסע".זה מה שזה.לפעמים המסע מלהיב לפעמים פחות.לפעמים הוא משעמם,ומחפשים את הריגושים,לפעמים לא.לפעמים קשה יותר,ואז רוצים לחזור הביתה למקום המוכר,האהוב,גם אם הוא לא כ"כ טוב,ןלפעמים מתחילים להרגיש שבא לפרוץ את הגבולות,ורק מי שמעיז בסוף מצליח.
תיראי הרגשות לא משתנים ברגע,זה תהליך,של ללמוד להקשיב לגוף ,לרצונות שלו,לתאוות שלו,וזה לא קל כי פירושו של דבר להקשיב למה שעד כה ניסינו לקבור או להוציא מתוכנו.אבל מי שמאמין בעצמו ושורד את המסע הזה הוא מבין שהיה למה.שהחיים באמת יפים.ואז ישנו הוויתור לעצמי לפעמים,היכולת לקבל את התנודות השונות,הזרימה שעליה את מדברת..
אני בטוחה שבסוף הדרך תשתלם לך,אני יודעת שלא קל לך כרגע,אבל קחי כל יום צעד קטן קדימה ולפני שתשימי לב בכלל,תביני עד כמה התקדמת,ועד כמה יש חיים מעבר למשקל ולה"א.
ואני כאן תמיד להבין,להקשיב,להרים אותך על כפיים,אבל את צריכה לרצות,ולהאמין שאת יכולה.מעבר לזה תאמיני לי הכל קטן ולא משמעותי.
אוהבת,קרן אור

לקפוץ למים- זה מה שאני עשיתי לפני כמה שבועות (אולי חודש??) . פשוט החלטתי שאין מצב שזה ידפוק לי השקעה של 3 חודשים.
בהתחלה זה קשה כואב ולא נעים, ואמנם שהרגשה ובחשיבה לא השתנה הרבה , אבל וואלה, עליתי קצת במשקל והעולם לא קרס.

אני מבינה שעם סיום הלימודים גם האופטימיות הגיעה!!!
כן ,אה??בהתחלה נראה שאם נעלה במשקל משהו ישתנה,ןפתאום אנחנו מגלות שאף אחד אפילו לא שם לב,ושניתן לחיות עם זה ואפילו טוב!!
מחזקת את ידייך יקירה.ויאללה מספיק,אני נותנת לך את ה-800!!!

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת, הפחד הוא האויב הכי גדול שלי, שלך, שלנו.

אני כבר יודעת שכשאין לי את האומץ להתמודד עם החיים שלי, כשאין לי את האומץ להתמודד עם הכאב שלי, אני בורחת למחלה.
זה עצוב, אבל אני מבינה את זה...

אני חושבת שחשוב להבין מה "מבריח" אותנו מלהתמודד ולמה אנחנו בוחרות במחלה ובכאב שהיא מביאה איתה כצורת התמודדות. זה כמובן במקביל למציאת דרכי התמודדות יותר בריאות.