מותשת, מעצמי

חבר של עצמך

נשמע לי מוכר..מוכר מידי..
זה נכון,אנשים לא יכולים לדעת מה עובר עלייך אם את בוחרת להסתיר.ואני חושבת שדווקא היום במקום המותש,העייף בו את נמצאת חשוב שתתני לאנשים לנסות לגעת ולהפשיר את המעטה שיצרת במשך השנים סביב עצמך,שאולי היה נכון לאז,אולי זאת היתה דרכך לשרוד,אבל לא נכון להיום כיוון שפרט לכאב ולתחושת בדידות,לא נותן לך כלום יותר.אפשרי לאנשים לעזור לך,ברור לי שיש סביבך כמה כאלו שישמחו מאוד להיות איתך,לצידך,לחבק ולעטוף אותך כשאת נזקקת לכך,אולי לא במינון ובאופן שאת בדיוק צריכה כרגע,אבל ללא ספק הם שם בשבילך.
ממה את מפחדת??למה לחיות בשקר ולהסתיר??
ואני רוצה להגיד לך-מגיע לך.מגיע לך להיות במקום טוב,מגיע לך להיות מאושרת,מגיע לך לאהוב ולהרגיש נאהבת! וזה גם אפשרי,אם רק תפתחי את עצמך לכך,אם תשירי מבט לאמת ותפסיקי לפחד.לעמוד על המשמר.תביני שהצמצום הזה לא מאפשר לך לגדול,להתפתח,להיות מי שאת רוצה באמת,ולאוו דווקא מהמקום הפיזי.ברור לי שהוא בא ממקום של צרכים שצומצמו בילדות,חוסר היענות ,תמיכה ורגישות אלייך ואת כאילו אמרת לעצמך:"זה לא שצימצמו אותי,זאת אני שאצמצם את עצמי מרצוני".זאת צורה של גישה שהיא לא נכונה לך היום.היא באה מכאב ותסכול ואולי גם ממקום של "דווקא" וניסיון להשיב איזושהיא שליטה מדומה..אבל השליטה האמיתית היום בחיים שלך תהיה לקחת את עצמך לטיפול ולהתחיל אחת ולתמיד להתיר חלק אחר חלק בפאזל המתחדש של חייך.רק כך תצליחי לבנות לעצמך מציאות חיים אחרת,עתיד בריא וטוב יותר.
יש בפנייך הרבה אופציות,אבל רק אחת היא הנכונה(והקשה!) ביותר.
מקווה שתבחרי בה.

עדכני מה חשבת,
קרן אור.

קרן אור,אנשים באמת לא יכולים לדעת מה עובר עלי כאשר אינני מספרת על כך.
אני מפחדת שאם אתן באמת להפשיר את כל הקרח שיש מעלי,אהיה כ"כ חשופה בפני אנשים,עירומה,רק המחשבה הזו מצליחה להרעיד משהו אצלי.
המשפט "לאפשר לאנשים לעזור לי", איך את חושבת שאפשר לעזור לי?העזרה היא עיניין של זמן, שיש זמן אפשר לעזור,שיש כוחות אפשר גם,תמיד אני מפחדת שלא באמת יוכלו להכיל אותי, שאדבר ולא באמת ישמעו את קולי כפי שאני רוצה שישמעו,שמילותיי יהדדו בהד הנכון.מגיע לי להיות מאושרת ולאהוב ולהיות נאהבת,אני יודעת לאהוב, למה בדיוק אני צריכה לפתוח את עצמי? אני מנסה ומנסה,תמיד חיה בסוג של נסיונות ותקוות,אולי יהיה ככה ואולי יהיה אחרת. לפעמים אני תוהה אם אנשים רואים עלי את מה שיש באמת, את ההרס הפנימי, את הגועל נפש שיוצא ממני.לפעמים אני מסתכלת לשירותים,נראה לי שרק לשם הגועל יכול לרדת,ואם אתחיל בכך,יודעת שלעולם לא אוכל להפסיק,הרצון להקיא חזק ממני, הרצון להיטהר חזק ממני,אך אני גם יודעת שלעולם לא ארגיש מטוהרת,יודעת שאם אגיע למצב בו אני מגיעה,אעבור את הגבול של רק להסתכל לתוך ה"פח" של עצמי,לעולם לא אפסיק,מפני שלעולם לא ארגיש מטוהרת,והרצון להיות מטוהרת תמיד יהיה בקרבי,על כן אני לא מתחילה.חושבת שזו הסיבה היחידה שתמיד מנעתי מעצמי את סוג ההפרעה הזו.

שבת מבורכת

..ואם תספרי לאנשים איך את מרגישה,למה זה יהיה כ"כ נורא??האם החשיפה תגרום לך להרגיש חלשה יותר??האם זה מה שמפחיד אותך,איך יראו אותך,איך תצטיירי בעיני אנשים??
אני מאוד מתחברת למקום הזה שלך שמפחד להראות כמה קשה,ואם אתוודה אספר לך שעד היום אני עובדת על עצמי בקטע הזה,אולי מתוך הבנה שהפחד האמיתי לחוש נזקקת,תלויה,אומר שיש לי צרכים.צרכים טבעיים ואנושיים,שאני לא ממש יודעת להכיל.
בלבד יש הרבה עצב ובדידות וכאב,אך ברור לי גם שהפחד להתאכזב לעיתים מעפיל על הפחד מהבדידות.ברור לי שזה גם נשען על יסודות מהעבר,על תחושה שאף אחד לא היה שם להכיל,שכשביקשת התאכזבת כי צרכייך לא מולאו כפי שהיית זקוקה להם מהאנשים הקרובים אלייך..אבל יודעת מה גיליתי??שיש עוד המון אנשים מסביב שישמחו לתת,להיות,אולי לא באופן וכפי שהיינו רוצות,אבל זה לא אומר שהם לא שם באמת.איתנו.
קשה לעבד נושא כ"כ עמוק ורגשות כ"כ כואבים באופן וירטואלי,לכן אשאל אותך-מה עם טיפול??

קרן אור.