לאפרת, וכן לקרן אור

שלום לך אני.
אני פשוט בהלם מהקבלת פנים שלך לאפרת.
כן, זה פורום משולב נפשית ומקצועית יחד. מה הבעיה בזה???? בהתחלה גם נבהלתי מיזה הרגשתי כאילו כל המטפלים שלי פלשו לכאן אבל זה ממש לא כך. אפרת אישה מקסימה וחכמה וסה"כ מנסה לעזור לנו ביחד עם קרן אור ואני לא רואה בזה שום בעיה.שום יחס לא נגזל ממך . זה עדיין הבית שלך ומי שרוצה להחלים באמת באמת אז הוא יקבל את הדברים של אפרת.. זה לא בכפייה ואת לא צריכה לקבל. ואם לא נאה לך ,גם אל תשאלי .
זה נועד דווקא לעודד את היציאה לטיפול ולא להרתע ממנו...סה"כ לטובת כולם.
ושוב זה בלי כל קשר לתמיכה הנפשית של קרן אור המדהימה וכל הבנות פה...
רפואה שלמה

בוקר טוב לך נטע!!!
ראשית כל, ממש אין לך מה להיות בהלם מ"קבלת הפנים" שלי לאפרת, אני חושבת שזה ברור מאילו שזה לא משהו אישי ומכוון לאפרת, זה מכוון לעיניין המקצועי.
אני הבעתי את דעתי ולא רואה בכך משהו רע, אני באמת ניסיתי להבין את ההצטרפות של גורם מקצועי לתוך כותלי הפורום, האמיני לי שבמעשיי אין כל דבר עם רצון לפגוע.
נטע, אנ אמשיך לשאול, גם כשיהיה נאה לי וגם כשלא יהיה נאה לי, אם היית אומרת לי זאת כאשר המחלה הייתה פעילה חיה ונושמת, יכול להיות שהייתי זזה כמה ק"מ אחורה וגם לא מגיעה אל תוך מסך המחשב, אך היום אני יודעת שאפשר לשאול, גם אם שאלותיי נעימות לקוראים וגם אם לא.
ברור לי לגמריי שאפרת לא תיפגע מכך באופן אישי, שהרי אינני מכירה אותה, יכול להיות שהיא מטפלת מדהימה במקצועה, אך שום קשר לשאלה שלי, מדוע הצטרפה לפה אשת מקצוע.
אני מאמינה באנשי מקצוע בחוץ, מאמינה שאנשי מקצוע יכולים לעזור כאשר את קובעת איתם פגישה ומגיעה, בים אם זה פעם בשבוע, פעמיים בשבוע..
בפורומים אני מאמינה באנשי מקצוע לשאלות ספציפיות ביותר, אני לא חושבת שבקום של הה"א את יכולה לשאול שאלות ספציפיות גורם מטפל, אני לא חושבת שעבור זה אנו צריכות פורום תמיכתי...וחוץ מזה, יש מלא פורמים ברשת האינטרנט המנוהלות ע"י גורם מקצועי העונה לשאלות בצורה קונקרטית, אז?
את מאמינה שיש מישהו היכול לקורא את הכאב שלך, להכיל ולשלוח לך חיבוק אמיתי בזמן שהוא בתוך "חליפת המקצוע" שלו?

נטע, חבל שהתקפת, הרגשתי מכיוונך אנרגיות כעוסות וזעומות, ובסה"כ לא היה שום דבר אישי נגדך או כלפיי אף אחד אחר

מאחלת שיהיה שבוע טוב קל ומאיר פנים..

מדברייך עולים כעס רב ובקורת, וחשוב שיהיה להם מקום פה.
אכן הפורום נוהל היטב והתגבשה פה מעין משפחה עם תמיכה ועזרה הדדית. מתוך שיקולים של הנהלת הפורומים beok, ובלי ששאלו אף אחת ממשתתפות הפורום הכניסו אותי להצטרף לניהול שלו. אני מבינה את חווית הפלישה אותה את מתארת, את חוששת שהרגשתך בפורום תשתנה ולא תוכלי להביא את עצמך כפי שאת רוצה או כפי שהיית בעבר. את רואה את המבט המקצועי כמבט קר, אינטרסנטי ואף כזה שמשתעשע ממצוקות האחר ( אני מצטטת: ...' זה מרגיש גם כמו כלוב קופים ואנשים שבאו להביט מהצד...' ) . אני לא חושבת שנקודת המבט המקצועית ומתן תמיכה וחיבוק בהכרח סותרים. קראתי מס' פעמים את מה שכתבת וגם את התכתובת בינך לבין נטע ועלו בי שאלות
ביחס להתנגדות העזה שלך לכניסה שלי לניהול הפורום. האם היא מבטאת התנגדות וכעס על הפסיכולוגים שרק רוצים להרוויח על חשבון המצוקה שלך? מדוע את מתעקשת על חלוקה בין פן מקצועי לבין פן תמיכתי? אני סבורה באמת ובתמים כי הדברים שאת אומרת מבטאים רבדים עמוקים וכואבים שלך.

אפרת

אפרת יקרה,
אני מבינה את שיקולי הנהלת הפורום, כמובן שללא ספק הדברים שאני כותבת מבטאים רבדים עמוקים וכואבים שלי, אני ששנים ע"ג שנים הקשרים שלי היו עם אנשי מקצוע, אף את האנשי מקצוע האלו קניתי, והיום אני מבינה שבסה"כ מה שהייתי צריכה, באמת ובתמים זה חיבוק, ללא ספק אני לא מכחישה את העבודה הרבה שהייתי צריכה לעשות, את העבודה שעוד יש לי לעשות, אך מתוך השתיקה, מתוך הכאב ומתוך הדממה, מה שרציתי זה חיבוק חם, עוטף, כנה, אמיתי, לא כזה שארגיש שהוא קנוי, לא כזה שארגיש הנה הוא עומד "להסתיים", אשר לבדי עם הרצון לעוד אך ללא מענה.
וכן, יש בי היום המון התנגדויות אפרת, כי אני האמנתי בכם, האמנתי שאתם באים ממקום אחד, המון שנים הייתי איתכם, הייתי בטוחה ש"אתם" איתי, הולכים עמי יד ביד ולא תשחררו אותי עד שאוכל לבד, לצערי נותרתי לבדי, בשיא הכאב, השיא הקושי, עם שק ענק של רגשות בכי וכאב..מוצאת את עצמי שוב חוזרת לאותו מקום, אמנם מטפלת חדשה, כי ברור לי שעדיין אני צריכה טיפול.
אך היום אני שואלת, מה אני בדיוק רוצה? מה אני צריכה? אני יודעת בשורה התחתונה אני מחפשת יחס של אהבה, חום, אנושיות...כי נכון שיש לי עבודה לא קלה לעשות בחיי, אך לא בטוח שלא אוכל לעשות זאת לבד, ולא בטוח שהמקום של המטפל מולי רק מעורר לי את הרצון לחום, לשבת מול מישהו ולדעת שאני כיביכול חלק מעבודתו, "קונה" אותו, יודעת שחיבוק אמיתי לא יוכל להגיע ממנו..
אז זו ההתנגדות הקשה שיש לי, כמובן שההתנגדות הזו מחביאה בתוכה המון כאב, פגיעות, פחד...ועוד שלל רגשות.
ולמה אני מתעקשת לחלוקה בין הפן המקצועי לבין הפן התמיכתי? אני הבנתי שיש חלוקה בהכל, הכל מחולק, מדורג...כל אחד ומידותיו ומה שמגיע לו, אבל הכל מחולק, כמו קוביות קוביות..ריבועיות ריבועים.

לילה טוב,
אני

אני מעריכה את היכולת שלך לגעת ברגשותייך ואת הכנות שלך.
את כותבת שהתחלת טיפול חדש. ואני רוצה להציע לך השערה שיש לי (ביחס לתגובה הקשה שלך על כניסתי לפורום). יתכן וכל הכעס אותו הרגשת בתחילת הטיפול ( שוב להיפתח מול מישהי חדשה וכו'ובעיקר על הנטישה) ביטאת אותו בפורום במקום בטיפול שלך. ( אולי 'חסת' על המטפלת כי היא חדשה?) .

מה את אומרת?

אפרת

אפרת יקרה,
אגיד לך בלב שלם, לא.
אני ממש לא חסה עליה, לא חושבת שיש אפילו סיבה לחוס אליה, יכולה להגיד לך שאני אמרתי לה בדיוק את אותם דברים, הבעתי מולה את אכזבתי עקב האמונה שנוצרה עם השנים, את התחושה שלעולם זה לא ירפא, את כאב הנטישה שכנראה לא ילקח ממני, אך מקווה שעם הזמן הוא פחות יכאב, יודעת שזה מה שקורה, רק כאשר חוזרים הזכרונות, מה שעולה זו תחושה של חוסר הגיון, אימרי לי כיצד יכול להתנהל קשר כ"כ הרבה שנים, להתנתק בבת אחת כאילו לא היה קיים? האם זה הגיוני? יכולה להגיד לך שזה מרגיש מאוד טכני ולא תואם את היחסים שהיו, למרות שלא פעם אני רוצה לומר, "כבר הבנתי והשלמתי", זה לא כך, עדיין לא הבנתי זאת, קשה לי להאמין שיום יבוא ואני אבין, ולגביי ההשלמה..אז...לא יודעת..תמיד יחסר לי, במילא היה לי חור כואב, שחור ומלא בהמון חסר, אז נוצר עכשיו עוד חור, או שאולי הוא גדל...מקום כאוב אצלי אני מניחה.
מה דעתך? כי אני באמת חושבת שהרבה מערכות במדינה הזו לא אנושיות, רוצה להאמין שזה קורה רק במדינה הזו, ואני גם חושבת שבני אדם...נעשיים טכנים...וכולם שכחו, את האנושיות.
ואני לא מוצאת את עצמי כבר, לא יודעת להבדיל בין מה נכון לבין מה לא, בין בני אדם שרוצים באמת עבורי, שמאמינים באמת עבורי, לבין אלו המזמרים מילות מפתח שיוצרים צליל נעים לאוזן..

לילה טוב בינתיים

הי אני היקרה.
מה שלומך?
אני ממש מתנצלת על כך שנפגעת ממני ואני מבקשת סליחה. אני כנראה לא היתי צריכה להתערב בהודעה שכתבת.ואני מתנצלת לא שמתי לב שהתקפתי כי באמת הכעיס אותי מה שכתבת אבל אל תקחי את זה אישית.
אם את עדיין פגועה אני אשמח לתת לך סליחה אישית במייל:-)
סליחה ולילה טוב
אוהבת
נטע

ראשית,שמחה לדעת שאת מוצאת(או מצאת) את הפורום הזה כמקום תמיכה ושאת נעזרת בו,גם אם זה באופן פעיל או סביל.הפורום הוקם על ידי לפני כלמעלה משנתיים,מתוך הרצון באמת לתת משהו אחר,לספר את הסיפור מבפנים,לגעת במקומות שאני יודעת כמה הם כואבים.והשתדלתי לשמר את המקום הזה כבית חם,ולנטרל קולות לא בריאים.
המחשבה להכניס עוד מישהו לצוות הניהול של הפורום היתה כיוון שאני לא נמצאת כאן כל יום כדי לתת מענה מהיר למי שזקוקה לו.לא ידעתי שתכנס אשת מקצוע,אבל אני רוצה לומר לך שאני מברכת על ההחלטה הזאת.כי לפעמים יד מלטפת,חיבוק חם,הוא לא מספיק.לפעמים חשוב להעיר ולהאיר דברים ממקום נייטרלי ומקצועי,יחד עם מענה חם,מבין ומכיל.
מה שיפה כאן הוא שזאת זכות הבחירה של כל גולש\ת להעזר בהתאם למה שהוא צריך באותו רגע.אם זה מפריע לך המענה המקצועי(ואני יכולה להבין את המקום הזה,מכל הסיבות שציינת ולמי בעבר מאוד היתה חסר מקום תמיכתי נטו,ולא מקום שאומר לי,מה ואיך לעשות מבלי שהכיר את המקום בו אני נמצאת על המפה,כי לא היה שם),את יכולה לבחור להפנות שאלה\בקשה כל מה שעולה על דעתך למישהו ספציפי בלבד.
לקראת הסוף,חשוב לי לציין ולומר שכל מנהלי הפורום עושים זאת בזמנם החופשי,ללא תשלום,ומתוך מקום שרוצה לעזור.אין כל פגם בכך שמישהו גם מתפרנס מזה.זה לא אומר כלום על המניעים או הכוונות שלו.
התסכול שלך מובן לי במלואו,אבל יחד עם זאת,אני מבקשת שתקחי מהפורום את מה שנכון בשבילך.זאת כן הבחירה שלך.
אשמח להרחיב יותר אם וכאשר תרצי.
ושוב,תודה על הפידבק!ואני מקווה שתמשיכי לבקר אותי כאן בפורום.
קרן אור

קרן אור..
כפי שאת רואה, אכן מדי פעם אני "קופצת" לביקורים..לא שוכחת את המקום
ולגביי דעתי, אין מה לעשות, זאת דעתי, וכרגע לא ממש רואה טעם לנסות לשנות אותה, לא חושבת שזה אמור לעזור או לא לעזור, כרגע זה פשוט מה שאני חושבת.

ליל מנוחה

טיבם של רגשות ותחושות שהן נשענות על המקומות הכואבים ולקוחים מעולם החוויות הפרטי שלנו.וזה לא נכון להתווכח עם זה.יכול להיות שהדברים עדיין טריים אצלך,יכול להיות שרק עכשיו את חווה(מתוך הצורך שנפער והקשיים של עכשיו) את האובדן בדמות כ"כ משמעותית בחייך,וזה קשה מאוד,האמיני לי, אני יודעת.אך יחד עם זאת,לא נכון להקיש מכאן על הכלל.אל תמנעי ממך קרבה,אמפטיה ועזרה כי אולי יום אחד זה יסתיים וקיים סיכוי שזה יכאיב לך.כל שחשוב הוא כאן ועכשיו,האם עכשיו את נתרמת מהטיפול שאת נמצאת בו??האם את מרגישה שאת מובנת,מוחזקת??זה כל שחשוב כרגע.עם מה שיכול להיות בעתיד,נתמודד.
את יודעת ,קראתי פעם באחד מהספרים של הוגי הדעות הגדולים על ההוויה והקיום.נאמר שם שאנחנו מפספסים את ההווה כי אנחנו כל הזמן חיים בפחד מפני משהו שלא קרה או שעלול לקרות בעתיד,בגלל שאנחנו כל הזמן מסתכלים בעבר.ואז אנחנו מופתעים כשזה קורה.
אין לי כוונה לשנות את הרגשתך,כי ברור לי שבמאבק בין ההיגיון לבין הרגש,מערך הכוחות ברור.אבל יחד עם זאת,אני רוצה לקוות שעם הזמן,כשהדברים לא יהיו כ"כ טריים,תוכלי לשנות את השקפתך ולאפשר לאנשים כן להיות איתך,אולי לא באופן ובצורה שאת צריכה בדיוק(ואני יודעת כמה זה מתסכל!),אלא בדרך שלהם.
מקווה שתמשיכי "לקפוץ" לביקורים.אני בכל מקרה אשמח בנוכחותך.
קרן אור.

קרן אור יקרה..
תראי, נכון שלפעמים כשקורה משהו אז הוא מצליח לשתק ופתאום גם להשפיע במקומות אחרים בחיים, וכן יש את הרצון הזה לא להתקרב למקום שיזכיר לי את המקום ממנו נפגעתי והתאכזבתי, אך אני יודעת מה מציל אותי, יודעת שאני כן צריכה עדיין את היד המלטפת הזו, ואולי במיוחד בתקופה הזו, חבל שהיא התקופה הזו מאוד מקבילה למקום שנפגעתי..אבל אין מה לעשות, אני לא מזמנת לעצמי תקופות וכן לא יכולה להחליט על זמנן..כל יום עובר וזו ברכה, למדתי שאי אפשר לעצור את הזמן..יש המון רגעים שמאוד בא לי לקחת קאט, אולי אקרא לזה "פוס", ופשוט לעצור את הזמן מלכת, אך אי אפשר...וממקום אחר אני אומרת, שמה שיפה בחיים זה שהזמן עובר...ויום רודף יום, זה נכון, אך הזמן עובר ונכנסים לזמן חדש..וכל יום הוא בחירה מבחינתי איך להתחיל, לא תמיד אני מצליחה, אבל בסופו של דבר השלמתי עם זה שאני כן רוצה לחיות, למרות הכל...ולמרות שלפעמים בא לי להרפות, להניח לכל מה שהתאמצתי להשיג, לוותר...אבל כנראה שיש משהו שהוא חזק ממני, והוא נמצא בתוכי..ולא נותן לי לוותר, גם כשנדמה לי שאני על סף לוותר, ברגע השיא, מגיע משהו המצליח קצת להרים אותי כדי שלא אטבע.
ואני שומרת על עצמי, אומרת לעצמי זאת...אבל יודעת שהרגש שלי לא שומר, למרות הכל יש בי משהו תמים...שנסחף, שרוצה להאמין באמת ובכנות...והמשהו הזה נותן לי להאמין באחרים, למרות כל קולות ההגיון שמזכירים לי שנפגעתי ולא כדי לי להיפגע שוב, למרות כל הקולות המפוחדים בתוכי ששואלים למה שוב, למה לחזור לאותו מקום שוב, שהרי מה זה משנה אם הדמויות רקע השתנו, המתכונת היא אותה מתכונת..
אז אני לא יודעת..אבל ממשיכה לקוות..

לילה טוב, קל ורגוע..
אני.

אני מבינה עד כמה נפגעת,ברור לי שלא קל לקום מהמקום הזה,ואני מאוד מעריכה את יכולתך לעשות זאת יום אחר יום,מבחירה.מבחינתי,לא משנה מה זה הדבר שמחזיק אותך,כל עוד שהוא משרת רצון לחיים בריאים וטובים יותר,רק עבורך.
כולנו אנושיים,כולנו צריכים(ולא משנה באיזה גיל) להרגיש שאנחנו חוזרים למקום שהוא שלנו,לחום המלטף,לחיבוק האוהב..זה צורך חיוני,בריא וטיבעי.רק שלעיתים מהמקום שלנו,מהעבר הכואב בו זה לא היה דבר ברור מאליו עבורנו,לא היו קיימים צרכים שהם באמת שלנו ושהכרנו בהם,ואולי גם לא היה מי שיכיר בהם(חלק מזה נשען על כך שאנחנו התכחשנו אליהם ולמדנו לחיות את רצונותיהם של אחרים ע"ח הצרכים שלנו)..אנחנו מרגישות שזאת בושה לבקש,אולי אפילו לעיתים יש תחושה שאנחנו מתחננות,אבל לא כך אנשים רואים את זה.ודווקא בגלל זה אני אומרת לך לא לוותר על כל קשרי אנוש אחרים,גם אם הם לא עונים בדיוק על מה שאת צריכה,הם עדיין שם,כל אחד באופן שהוא יכול.והם ימשיכו להיות שם אם רק ניתן להם.ונכון שחלק "מהסכנה" היא גם להתאכזב,להפגע,אבל זה טבעם של קשרים,של החיים.לעיתים יש קשרים כאלו שנכונים לנו להיום,שכל צד תורם ונתרם מהמקום שלו,ואחרי כמה שנים, בגלל כל מיני תהליכים שאנשים עוברים עם עצמם,הקשר דועך ומתנתק.זה לא אומר שהוא לא היה משמעותי,זה לא אומר שאי אפשר לנצור את הרגעים הטובים,ושהיה שווה לקחת את "הסיכון" עבורם.
נשמע שאת עם פחות כוחות משהיו לך לפני כמה ימים.מותר לעיתים כשממש מתחשק לקחת "פוס" מהחיים,להרפות קצת,להתחבר לרגשות ולהבין אותם מבלי לפחד(זאת להבדיל מלוותר!) ואז להמשיך.כי כולנו צריכים לעיתים לנוח,לאפס את המחשבות,לצבור כוחות ו..להמשיך.
אל תפסיקי לקוות.
מקווה שהלילה הצלחת לישון קצת ושתקיצי לבוקר מחוזק יותר.
אמן!
קרן אור.