קרן אור יקרה

אני זוכרת כשרק נכנסתי לכאן בהתחלה. הייתי כל כולי עטופה בתוך המחלה, מפוחדת, מאוימת מפניה ..
היום כשאני נכנסת לכאן אני מרגישה סוג של מתבוננת מהצד, מרגישה שעברתי ועשיתי כברת דרך ארוכה.. שאני כבר עם רגל מחוץ למחלה.. וזה משמח אותי מאד..

אך מצד שני אני מרגישה שאין לי מקום כאן יותר..אולי בגלל השלב האחר בו אני כרגע נמצאת בחיי, אולי בגלל הדברים השונים שעוברים עלי כרגע ושאינם קשורים למחלה..
מרגישה שאולי זה לא המקום לשתף את מה שעובר עלי.

הרי זה כ"כ טריוויאלי מה שפתאום קורה לי..וכולם עברו זאת לפניי.. ומה עוד יש לנחם ולומר על מקרה פרידה כואב וקשה?

זאת רק אני שלא מצליחה להבין את הטריוויאליות שבמצב, שמסרבת להרפות מרגשי האשמה הכ"כ מוכרים שתופסים אותי..אני ממשיכה להתבוסס בהם..באותו מקום כואב שאני מכירה, במקום שדואג להזכיר לי כמה אני נכשלת וכמה אני אשמה ..



שירן.