קצת מוזר לי...

שלום אובד עצות,

בהחלט הגעת למקום הנכון. חלק מהתמיכה הניתנת פה הוא גם עבור האנשים הקרובים לאלו הסובלים מהפרעות אכילה.
נשמע שגם אתה סובל, זה קשה לראות מישהי שאתה אוהב לא מצליחה לצאת ממעגל ההרס של הפרעת האכילה במשך כל כך הרבה שנים.
לא היה ברור מדבריך האם היא מבטאת מצוקה כל שהיא ביחס להקאות או שכך היא מתנהלת ביוםיום מבלי משים.
ההקאות, היחס אל הגוף, התקפי האכילה הם ביטוי למצוקות וקשיים שהיא, כפי הנראה, לא נמצאת איתם במגע /או מגע חלקי. ועל כן היא לכאורה לא סובלת ואתה סובל למעשה עבורה.
האם דיברת איתה על האפשרות של פניה לטיפול פסיכולוגי?
נסה לשכנע אותה. אם היא בשום פנים ואופן לא תסכים ( תטען למשל שאין לה בעיות, היא שולטת במצב וכו' ) תציע לה שתפנו יחד לטיפול זוגי, יתכן ודרך הטיפול הזוגי היא תגיע לטיפול אישי.

שלום לך בעל דואג ואוהב,

אני בוחרת לענות לך, על אף כי לרוב אני דוממת בפורום, משום שהודעתך נגעה בי עמוק בתוכי.
ניכר בך כי אתה אוהב אהבה עצומה את אשתך, וכואב את כאביה, ולא מצליח להגיע אלייה ולא מבין אולי איך היא לא רואה בעצמה את כל הטוב שאתה רואה בה...
אני ממש נרגשת מהפנייה שלך - רואים שאהבתך אליה אינה תלויה בדבר, וזו אהבה אדירה ואמיתית.

אתה מתאר סיטואציית חיים שמוכרת לי מאד, אבל מהזווית של האשה הסובלת מההפרעה.
גם אני, כמו אשתך, נשואה (ואף אמא לילדים), בת 30, וסובלת מנעורי.
כמו אשתך, גם אני כבר שנים מקיאה לפחות פעם ביום, וחיה לצד בעל שהכיר בזה לפני נישואינו, ומודע לכל זה כל שנות חיינו המשותפים.
מעולם לא דיברנו על כך - עד שלפני כשנה וחצי אורו עיניי והחלטתי להתחיל טיפול ולעזור לעצמי.
כל השנים חייתי עם מסכה, כלפי חוץ וכלפי עצמי: לא הכרתי בבעיה שלי, והייתי מוכנה להמשיך בחיים שהם למעשה מוות. קיבלתי עודני את כל התמיכה והאהבה. וזו עזרתו הכי טובה!

אשתך סובלת כבר שנם רבות. ההפרעה אצלה, כמו אצלי, היא כבר דפוס מקובע, של חשיבה ורגש ומעשים. זה לא דבר שקל לפרק, זה לא דבר שפשוט לשנות.
להבדיל משנים ראשונות בהפרעה, אצלי ואצלה ג"כ, הטיפול הרבה יותר מורכב ועמוק, וגם ממושך.

נכון ייעצה לך אפרת, מנקודת מבטה המקצועית זוהי הגישה הנכונה.
כיוון שזה חולי עמוק וקשה, אלים ומסוכן - חייבים טיפול והכי מהר כן הכי טוב.

אני רוצה לתת לך גם את הזווית של אשתך, בתור מי שיודעת איך חש וחושב הצד השני:
העובדה שאשה עם בולמיה אינה פונה לטיפול וחיה לצידך עם דכאונות וכדורים מעידה על עיוורון לגבי מצבה. האם אני צודקת?
ככה אני הייתי. ללא דכאונות, ב"ה, ומתפקדת לכל דבר ועניין, אבל עם בולמיה קשה ואכזרית.
ולא חשבתי בכלל על טיפול. השאלה העיקרית היא איך לפקוח את עייניה? ולהבהיר לה את נחיצות הטיפול?
אתה וודאי צריך לשוחח איתה, אלא שכל זה מחייב רגישות עצומה!
להלך בין הטיפות, לא לתקוף, לא לאיים, לא להביא אותה לפינות שיאלצו אותה לשקר.
זה לא קל, אבל אהבתך וודאי תסייע לך.
תארת חיזוקים שאתה נותן לה - זה טוב לטעמי. כמובן שלא להפריז, ולא להחמיא כשאין על מה.
לתת מחמאות אמיתיות, שמתייחסות לא רק למראה אלא גם לתוכן, לערך שלה כאדם, כבת זוג, כאישה בפני עצמה.
פנייה לטיפול זוגי, שדרכו תתחיל נגיעה בחולי שלה, זה רעיון מצויין!
לתת לה את ההבנה שאתה חלק מהמסע שלה, שהיא לא לבד בקושי ולכן גם לא לבד בהתמודדות, היא תוכל להרגיש חזקה יותר, נתמכת, מוערכת ובעיקר נאהבת.

תמשיך לכתוב לנו, תספר מה קורה איתכם.
מתפללת שתיהי ברכה שרוייה על מעשיכם, ותצלח דרככם!