מצטרפת שוב בלב כבד...

אז קצת עליי..
בת 22 , סטודנטית שנה ב' בחוג מטורף שלא משאיר לי שנייה לנשום בנוסף חונכת פר"ח ורוקדת בלט קלאסי+מודרני. מיותר לציין שזה אומר שאני 90% מזמן בלחץ...
קצת היסטוריה עלי ועל אנו'- בתור ילדה הייתי מאוד חסרת ביטחון+ בלט מגיל 8+ קווי אישיות על סף ה-OCPD +הורים תובעניים ושאיפה למצוינות והרי לכן מתכון "קלאסי" לה"א.
במקרה שלי הטריגר להתפרצות הראשונה היה מחלת סרטן שתקפה אותי בגיל 18 שנייה לפני הגיוס, ומאז אני בעסק.
עד היום לא הייתי ממש בטיפול כי פשוט לא האמנתי שזה יכול לעזור לי, ניסיתי להתמודד בכוחות עצמי ולמשך תקופה די ארוכה גם הצלחתי. השנה היה לי קורס באוניברסיטה עם מרצה שהיא פסיכולוגית קלינית שמתעסקת עם ה"א , והיא אמרה המון דברים שהרגשתי כאילו ממש "נכתבו" עליי. זה גרם לי להבין שאולי האנטי שלי לא מוצדק ואולי כדאי לתת לעסק הזה צ'אנס.
בזמן האחרון הכל פשוט מרגיש לי יותר מידי. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בבלאגן, ואין לי קצה חוט להיאחז בו כדי לצאת מזה.
מצד אחד "טוב" לי - אני יחסית רזה, כולם שמים לב לזה, והעצמות שלי בולטות בדיוק איפה שאני אוהבת. מצד שני בזמן האחרון אני ממש מרגישה את המחיר הפיזי שהגוף שלי משלם- אין לי כוח לזוז, כשאני חייבת לאכול (ארוחות שישי הידועות לשמצה) אני מרגישה אח"כ כל כך רע שבא לי פשוט לדחוף אצבע ולגמור עם העניין. מה שהכי קשה לי זה שזה פוגע לי בשיעורי בלט, שהם בערך הדבר היחידי שעוד נותן קצת טעם לחיים... אבל עם חוסר אנרגיות, וסחרחורות ו"שחורים בעיניים" כל שנייה אי אפשר באמת להנות מהבלט..
ככה שמצד אחד אני רוצה לשנות משהו ומצד שני מתה מפחד שעלייה קטנה תגרום לנפילה עוד יותר גדולה..
בבית גם כן לא ממש יש תמיכה. אמא שלי היא פסיכיאטרית וגם אנורקסית לשעבר. אני יודעת שהיא "רואה" בכל אבל התגובות שלה ממש נוראיות... יש לה רפרטואר שלם החל מ- " את לא תצליחי להיות באמת אנורקסית בגיל שלך" דרך - "לכי תרעיבי את עצמך בבית אחר" וכלה ב-" אני אאשפז אותך במחלקה סגורה".
החברות שלי רובן מפחדות להעלות את הנושא כדי לא להרגיז אותי. נראה לי שהיחידה שעוד לא ויתרה עליי באופן מוחלט זו דווקא המורה לבלט. היא מתעניינת כל שבוע מה קורה איתי, מתקשרת בהיסטריה אם אני מפסידה שיעור, ומצווה עליי להפסיק לרקוד כשהיא רואה שאני מתחילה ליפול מהרגליים בשיעור..

אני חושבת שמה שאת מספרת לשתינו הוא עד כמה המצב הזה יצא משליטה,והיכן שהוא בתוך תוכך את מבינה שהעזרה הכי טובה היא לפנות לטיפול.
היום העמוס שלך,שנובע מפחד של רגע של שקט,מאוד מוכר לי מעצמי.מה מפחיד אותך בלעצור??אילו תחושות קשות כ"כ שאת לא מאפשרת לעצמך מרחב נשימה ומנוחה??זה דברים שיש להם וחשוב לעבוד עליהם בטיפול.
והטריגרים שכנראה יש לך בשפע(אני לא יכולה להתעלם מנושא הסרטן,כי אני נמצאת במצב אקוטי של המחלה.ואני יודעת עד כמה זה קשה להחזיק את הראש מעל המים,עד כמה הויתור הוא מפתה,ועד כמה זה מעורר את כל התחושות שנוגעות במקומות מאוד כואבים שלנו!האם את בסדר במובן הזה??איזה סוג של סרטן היה לך??והאם לא נעזרת בצוות הפסיכואונקולוגי במחלקה בה טופלת??),בוודאי מוסיפים להרס העצמי.
לגביי אמך-תגובות הורינו לא תמיד תואמות את מה שאנחנו צריכות וזקוקות לו במצב הזה.הסיבות נעוצות בפחד,חוסר אונים,האשמה עצמית ועוד ועוד.אני חושבת שאמך מגיבה לכך.אני גם חושבת שזה נוגע במקומות הקשים שלה עם עצמה(בתור אנורקטית לשעבר..בהנחה שיש דבר כזה),שלא עברו עיבוד מלא.כך או כך,זה לא מה שצריך להנחות אותך או לגרום לך לוותר על טיפול.נכון שזה טוב ועוזר כשיש תמיכה(היכן אביך,האם הוא בתמונה?),אבל בשורה התחתונה אלו הם חייך ואת צריכה להתחיל לחיות אותם אך ורק בשביל ולמען עצמך.
את מספרת שהרבה ויתרו עלייך,ואני רוצה לשאול אותך,האם זה יכול להיות בגלל שאת משדרת להם שאת כבר ויתרת על עצמך??
יקרה,אשמח להפנות אותך למסגרת טיפולית בהתאם למה שמתאים לך ולמקום מגורייך.
מצפה לשמוע מה חשבת,
קרן אור.

קודם כל לגבי הסרטן- מקווה שהכל יסתדר לטובה אצלך... לי היה מלנומה, למזלי תפסו את זה שנייה לפני הגרורות אז כיום אני בסדר, רק במעקב אבל בגלל שזה כנראה נגרם ממשהו תורשתי אני צריכה כל הזמן להיזהר ממקורות קרינה שונים (למשל שמש..) ופשוט לחיות עם הידיעה שיש סיכוי סביר שזה יחזור מתישהו.
בזמנו הציעו לי טיפול פסיכואונקולוגי אבל באותה תקופה הייתי לגמרי במצב של הכחשה, ובכלל חשבתי שאני "חזקה" ולא צריכה עזרה ורחמים של אף אחד.
אבא שלי נמצא בתמונה, אבל פסיבי לחלוטין... הוא מסוג האנשים הבאמת באמת גאונים שיש בעולם , ולגאונים האמיתיים הללו יש אינטלגנציה רגשית די נמוכה כך שהוא לא ממש מעורב בעניין.. הפעם היחידה שהוא התערב בכל הנושא הייתה כשאמא שלי איימה לזרוק אותי מהבית..
לגבי טיפול- אני מחפשת.. יש לי כמה שמות ואני בתהליך של טלפונים אז אני מאמינה שמהבחינה הזו אני מסודרת..

ואגב,
דפדפתי אחורה בפורום, ומצאתי את עצמי לפני שנתיים... כל כך מוזר להציץ לעבר של עצמי...
איפה שאר הבנות שהיו פה באותה תקופה? (בלונדי, כרונית,רורי, שלי וכו')

צר לי על העיכוב במענה..
אני שמחה לשמוע שהגידול מאחורייך,ואני מבינה גם את הקושי עם חוסר הודאות לגביי העתיד.אבל נשמע שהפרוגנוזה טובה בהחלט.אני פוגשת במחלקה הרבה בנות עם ה"א,שהסרטן היה הטריגר שלהן,ואני יודעת שזה נושא שמדובר הרבה הן ברמה הפרטנית והן ברמה הקבוצתית.
גם אני בהתחלה סירבתי ללכת לטיפול הפסיכואונקולוגי אבל כשהבנתי שהסרטן שלי משפיע על הסובבים אותי ובייחוד ילדיי,התחלתי עם טיפול משפחתי.לאט לאט חזרתי לטיפול פרטני ,ואני חייבת לומר לך שאולי ברמה המעשית אין למטפלת כ"כ מה לעשות,שהרי יש מצב פיזי נתון שלא אחת גורר אותי למחוזות ישנים רחוקים נפשית..אבל אני מרגישה מוכלת,מובנת,מוחזקת,בניגוד לחיי היום יום בו אני מנסה להיות זאת המחזקת והמחזיקה.
כך שאני שמחה לשמוע שאת כבר בשלב הגישוש למציאת מטפל\ת.האם יש התקדמות בנושא??מה לגביי טיפול תזונתי??

ולגביי משתתפי הפורום "הישנים"-פורום משרת את הגולשים בו בשלבים מסוימים בחיים.יש כאלו שמצבם משתפר ומרגישות פחות צורך להעזר,ויש גם תקופות שונות בחיי כולנו שאולי אנחנו פחות מרגישות צורך בכך.אני יכולה לספר לך שאני בקשר (חלק קבוע וחלק מידי פעם) עם כמה ממשתתפות הפורום של אז,ובסה"כ שמחה לשמוע על מגמת שיפור אצל רובן.יש אפילו אחת שהתחתנה וילדה,ואני מאוד שמחתי להיות חלק מהמקום הזה!!!
ואת,לגבייך,האם את היית הרקדנית מאז??מה היה הכינוי שלך אז??

יקרה,שמחה לראות אותך ולשמוע את קולך גם היום.
מאחלת לך סוף שבוע רגוע וקל,
קרן אור.

הכינוי שלי היה משו עם just dance ...
כל כך מוזר לקרוא הודעות שלי מאז... הייתי כל כך לחוצה ממבחן אחד מסכן.. היום עם 2 וחצי תקופות מבחנים של אוניברסיטה מאחורי זה נראה לי ממש מגוחך:)
לגבי הפסיכו' - אני אמורה לקבל תשובה ממישהי היום. זה קצת בעיייתי למצוא מישהי שפנויה בימי שישי אבל אני אופטימית. מה שחשוב זה שהחלטתי ולא שיניתי את דעתי כבר 3 שבועות ואני אשכרה עושה משהו בנידון.. שזה ממש התקדמות מבחינתי.
לגבי טיפול תזונתי- חבל לי כרגע על הזמן /כסף /אנרגיות (בעיקר אנרגיות) כי אני פשוט יודעת שעד שאני לא יעשה את הסוויץ' הזה בראש אין סיכוי שאני אתמיד בתפריט נורמלי.אבל אני יודעת גם שזה משהו שיהיה חייב לקרות בעתיד הקרוב. כרגע זה ממש מפחיד אותי ומציף אותי במחשבות חולות למיניהן אני אני מניחה שאתרגל לרעיון ...
בדיעבד אני חושבת שאולי זה היה טעות לא לפנות לטיפול כבר אז, מצד שני אז באמת חשבתי שהכל בסדר , ואני "חזקה" וצריכה להמשיך בחיים וכו'. הרי את בטח יודעת שכל התחושות מתפתחות רק כמה חודשים אחרי כשמתחילים ממש להבין ולעכל מה קורה... ואז מבחינתי כבר היה מאוחר מידי.

לפעמים לוקח זמן להפנים שאי אפשר לבד,וצריך לפנות לטיפול.אני זוכרת את ההתכתבויות שלנו מאותה תקופה,ואכן לא היית במקום הבשל לקבל ולהגיע לטיפול כזה.אבל אין להצר על זה.כל מה שמשנה הוא שהיום את מגייסת את עצמך כדי להחלים,כי את מבינה שכך אי אפשר לחיות יותר.
נו,מה התשובה שקיבלת מהפסיכולוגית??
טיפול תזונתי הוא חיוני מאוד בה"א,אבל אני מבינה את הקושי,ואני מבינה כמה זה מלחיץ,אני מקווה שברגע שתתחילי טיפול נפשי,יקל עלייך לאט לאט לעשות ולהכנס גם לטיפול תזונתי(אני לא יודעת מה הBMI שלך,ואני מקווה שאת במעקב רפואי לפחות כדי לוודא שאת לא במצב מסכן חיים).

עדכני,
מחזיקה לך אצבעות,
קרן אור.

לא יודעת אם מותר לכתוב פה מספרים אבל לצורך העניין ה-BMI ואחוזי השומן בגוף שלי הם בגבול התחתון של הנורמה. אם היית רואה אותי ברחוב לא היית חושבת שיש לי בעיה כלשהי.. שמצד אחד זה טוב אבל מצד שני מבחינתי לפחות זה אחד ה-טריגרים

BMI הוא לא המדד היחיד להערכת המצב הפיזי(שאלתי לגביו ביחס להתחלת טיפול תזונתי כי הרבה מהמטפלים לא יקבלו אותך לטיפול המשקל שלך נמוך מאוד).שום גוף מורעב הוא לא במצב תקין! (עד כמה וכמה שלמשוואה הזאת נוספת התנהגות "מטהרת"")כולנו יודעים שעלולים להיות נזקים גם במשקל תקין.האם ביצעת בדיקות דם לאחרונה??מעקב רפואי??
איזה תשובה קיבלת בסוף מהפסיכולוגית??

קרן אור.

הכוונה בכותרת הייתה לפסיכולוגית... כנראה זה בעייתי למצוא מישהי שפנויה בימי שישי ://
לגבי בדיקות וכו'- לא , לא עשיתי כבר הרבה זמן.. אבל באמת באופן אובייקטיבי- המצב הפיזי שלי אולי לא מזהיר אבל גם לא גרוע באופן קריטי..

אל תפסיקי לחפש..אם את צריכה עזרה או המלצות פני אליי אשמח לעזור.

עדכני,
קרן אור.