בולימיה?

נשמע שיש לך הפרעת אכילה(ההגדרה המדויקת פחות רלוונטית כרגע),ואת מודאגת,ובצדק.
אני מבינה את חששך לפנות להורים ולספר להם,ואולי את גם מפחדת מתחושת "הסגירה" מצידם שתתלווה לכך,אבל אני מניחה גם שבתוך תוכך את מבינה שאת צריכה לפנות לטיפול,ושאת זקוקה להחזקה כזאת.
ה"א לא תעלם מעצמה,ולכן חשוב וקל יותר לטפל בה כל עוד שהיא יחסית בתחילתה.ואם עכשיו את חוששת לספר להורים,נסי לדמיין את תגובתם שנה או שנתיים מהיום,כשמצבך יתדרדר,וכמה אז יכאב להם לדעת שהבת שלהם היתה זקוקה לעזרה ולא פנתה אליהם.
אולי תוכלי גם להעזר ולהקל על עצמך אם תראי להם את ההתכתבות שלנו כאן??

עדכני מה חשבת,
קרן אור.

אני כל פעם חושבת שאני יכולה לצאת מזה לבד.. ושיש לי מספיק כוח להעזר בעצמי ולהוציא את עצמי מזה..
ואז יש שבוע שהכל טוב ויפה ואני באמת מצליחה במטרות שלי כמו שאני מציבה לעצמי..
ואז יש אירוע קטן או משהו שמתפרץ ואני חוזרת לאותו מעגל ...
אני עכשיו על הפנייה להוריי-זה בהחלט יכול להוציא אותי מהבוץ הזה.
תודה רבה !!!!

אחשוב *******

את מתארת את אחיזת העיניים \טריק של הפרעת האכילה.היא נותנת לנו לחשוב שהיני הכל יהיה בסדר,שזאת ההקאה\ההתרוקנות האחרונים היום וחוזר חלילה,עד שלפעמים אנחנו נוטות לקנות את זה.אבל אני חושבת שהגיע הרגע להסתכל לאמת בלבן של העין ולהבין שאם היית יכולה לצאת מזה לבד,אם זה היה כ"כ קל,את כבר היית שם.
דברי היום עם הורייך,אל תבזבזי זמן יקר!!
אשמח לשמוע איך היה,
קרן אור.