אני מתחננת...תקראו את הסיפור שלי..

אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל..אז ככה,קוראים לי אביבי,אני ממש בקרוב בת 20 ואני סובלת מבעיה כבר הרבה שנים. לא הייתי קוראת לזה בדיוק אנורקסיה כי אף פעם לא הגעתי למשקל ממש ממש נמוך אבל אפשר לומר שבראש אני אנורקסית. כל המשפחה מצד אבא שלי כמעט כולם הם אנשים שמנים מאוד,כולם סובלים ממשקל יתר ומתעסקים ומדברים על זה כל הזמן כבר שנים..מנסים לרזות ומקנאים באנשים רזים. ולעומת זאת במשפחה של אמא שלי הכל הפוך,כולם ממש רזים ואפילו בת דודה שלי מצד אמא הייתה בתת משקל של ממש ואישפזו אותה בתל השומר..מה שהופך את ההתעסקות בבית בנושא אוכל והרזייה ליום יומי. אה ולא הזכרתי שאחי הגדול שוקל משהו כמו 140 קילו..וגם האבא..(אני אגלה לכם סוד קטן..הוא מקיא כל הזמן כבר שנים,מאז שאני ילדה קטנה) אמא שלי אשה רזה..תמיד שומרת לא לעלות גרם..אוקי,עכשיו אני אגיע למרכז הנושא-אני. בתור ילדה קטנה עד כיתה ב' הייתי ממש רזה,אבל תמיד הייתי קצתרחבה במבנה גוף וגבוהה,באמצע כיתה ג' התחלתי להשמין בבת אחת,נהייתה לי בטן גדולה וכל הילדים צחקו עלי,אפשר לומר שהקרנתי חוסר בטחון בגובה דשא ופשוט לא היה לי חברים,שנאתי את הגוף שלי,כל הזמן אמרתי לאמא שאני שמנה ושאני רוצה לרזות,עכשיו אבא שלי (שאני לא סולחת לו עד היום) כל הזמן העיר לי הערות(כשאני כותבת את זה אני נהיית עצובה) על זה ואפילו אני זוכרת שפעם אחת התכופפתי לידו והוא אמר לי בטן מגעיל כזה:"איכס,שמנה,מגעילה!" וזה מאוד פגע בי,בנוסף לכך הילדים בבית ספר כל הזמן פגעו בי,התחלתי להכנס למצא נפשי ממש לא טוב,הסתובבתי בדיכאון 24 שעות ביממה,וזהנמשךאמצע כיתה ח'..שלחו אותי לפסיכולוגית והיא אמרה שצריך לאשפז אותי, ובסופו של דבר הייתי מאושפת בבית חולים לבריאות הנפש ושם..או שם הכרתי ילדה עם הפרעות אכילה ברמה פשוט מטורפת היא הייתה חולה על כל הראש!! היא הייתה צורחת ככה:אכלתי 4 עוגיות!!!! אכלתי 4 עוגיות!!!" נכנסת לפניקה וחא כך חותכם את עצמה..בהתחלה הסתכלתי עלייה ולא ידעתי מה לחשוב,ופתאום אחרי כמה זמן נהיינו חברות (אגב היא ילדה יפה,עשירה ואינטילגנטית וכנראה גם פרפקציוניסטית) והתפתחה אצלי הפרעת אכילה קשה,כל הזמן דיברתי על המשקל,כל הזמן שאפתי לשקול משקל נמוך יותר ויותר,כל מה שהיה לי בתוך הראש זה איך אני יורדת עוד ועוד ועוד קילו,הלכתי למכון כושר ורצתי כמו מטורפת,כל פיפס שהכנסתי לפה חישבתי,שאלתי אנישים אם עכשיו אני כבר רזה והם אמרו לי ש:"אני לא מקל" ול-א יכולתי לשמוע את זה! רציתי להיות מקל אבל מקל! האמת שמקל בית שימוש אף פעם לא ממש הייתי אבל בראש הייתי פשוט אנורקסית כל דבר שדיברו איתי אפילו שלא קשור למשקל בכל התשובה שלי הייתה:"כן,בסדר,אבל אני שמנה,נכון??" כי זה כל מה שהיה לי בראש,אני שניםלא יכלו לדבר איתי..זה היה נורא..אוקי עכשיו זה כבר בערך שייך לעבר היום אני ממש לא בתת משקל ואני כבר לא במצב של פעם אבל יש בעיה אחת שמאוד מאוד מפריעה לי..טוב זה קצת מצחיק..אני מקווה שלא תחשבו שאני מוזרה .