קרן אור יקרה

הרבה זמן שלא כתבתי כאן. והרגשתי צורך. הבטן שלי מתהפכת רק מלחשוב על כל מה שאני רוצה להגיד. מנסה לסדר את המילים הנכונות שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה....

אני עדיין בתקופת הלימודים, וזה עוד החלק הטוב לעומת הדברים הקשים שעברו עלי בחודשים האחרונים. פרידה נוספת מהחבר -שוב בתקופת הלימודים, שוב טלטלה בחיי..שוב לחוות את תקופת האבל הבלתי נסבלת הזאת שנראית כאילו ייקח לה שנים להסתיים..
שוב הדמעות והאובדן מכה בי שוב, דורש ממני את כל האנרגיות להתמודד, להילחם ואין לי.. מרגישה שכבר אין לי..

אני מרגישה כאילו רוקנו אותי..והמחלה שלי שכבר מזמן לא הקדשתי לה "תשומת לב"..בגלל כל מה שעבר עלי..נעצרתי בתהליך..כך לפחות אני מרגישה.אין לי ההזדמנות כרגע להיחשף ולעבור את אותם דברים עמוקים שיושבים בתוך הבסיס הבעייתי הזה. ויש בבסיס הבעייתי הזה עוד הרבה דברים שאני צריכה לטפל בהם. עוד הרבה "חוקים" שהמחלה יצרה עבורי שאני צריכה לשבור..עברו עלי כ"כ הרבה דברים שאני מרגישה שאין לי זמן פתאום להתייחס לאותם חוקים. למרות שאני מרגישה היום במקום הרבה יותר טוב.. הרבה יותר משוחרר, הרבה יותר אני..אך אני יודעת שזה לא הסוף. אני יודעת ומרגישה שהיא עדיין שם. ולעיתים אני מתחילה לתהות האם אי פעם באמת אוכל לצאת ממנה לחלוטין...רק המחשבה הזו מעציבה אותי מאד. ומייאשת..

הדרך עוד ארוכה..ואני מרגישה שמצפים לי דברים קשים אף יותר בהמשך..אחרי הלימודים אצטרך להשתלב במסגרת עבודה חדשה, שוב התמודדות שוב להילחם בעצמי בכל הכוח כדי להשתקם לחלוטין מנזקי המחלה.

מרגישה שהחיים שלי הם מאבק אינסופי, עבור דברים כ"כ בסיסיים...
למה זה צריך להיות כך עבורי תמיד?....
......