אני הורגת את עצמי

מילותייך נוגעות לליבי עד שאני רוצה פשוט לחבק אותך..אני יודעת שודאי לא היה פשוט עבורך לכתוב את הדברים כאן,ואני חושבת שלהודות ולהכיר בבעיה,זה צעד אמיץ וחשוב מאוד.
יקרה,אני יודעת איך זה מרגיש להרוג את עצמך,בלי יכולת ממשית לעצור,על אף ההבנה והרצון.אל תשאירי עצמך לבד,תני לעצמך להעזר באיש מקצוע אשר ידע לתמוך ולהרים אותך בימים שאת לא מסוגלת לעשות זאת עבור עצמך.זה לא חייב להיות כך,את בתחילת חייך,יש לך שני ילדים שודאי רוצים אמא שזמינה ריגשית עבורם,אפשר שתחיי את המשך חייך מאושרת .
מה לגביי טיפול??

אני מזמינה אותך להרגיש חופשי ולהמשיך לכתוב כאן,
ויחד נחפש ונמצא דרך לעזור לך לצאת מזה.
אני באמת מאמינה שאפשר!
חיבוק,
קרן אור.

ערב טוב לך את פשוט מהממת אור בפני עצמו , אני מאוד מודה לך שהתעניינת בסיפורי שהוא הסוד הכי גדול בחיי , ואפילו לא מעיזה לספר אותו מרוב התביישות , אך אני לא יודעת אם אצא מזה בכלל אני נמצאת בתוך הבור הזה הרבה שנים ולאחרונה אחרי כל פעם שאני אוכלת ויודעת שאני הולכת להקיא את כל מה שהעמסתי אני פורצת בבכי ומסתכלת על עצמי במראה מה אני עושה , אני שונאת את עצמי עוד יותר , נורא קשה לי להודות שיש לי את הבעיה הזאת , התעייפתי, התיאשתי , הרבה מחשבות כואבות , גועל , ובקושי שורדת
את יודעת שבזמן שאני שולחת לך הודעה אני בוכה ומרחמת על עצמי שבאתי לעולם הזה אני מיואשת מיואשת מיואשת .איך אפשר להציל אותי בלי שאף אחד ידע , זה מאוד חשוב לי .
תודה

יודעת כמה פעמים שמעתי בנות אומרות שהן מקרה אבוד,שהן לעולם לא תצאנה מזה??יודעת כמה פעמים אמרתי זאת לעצמי ולסביבה שלי??יודעת כמה מטפלים אמרו לי שאמות לפני שאגיע לגיל 20??והיני אני היום,בת 31.,אחרי 12 שנים מופרעות אכילה ועוד כמה שנים אנורקטית מחשבתית, נלחמת בסרטן שמאיים להרוס כל חלק טובה שבניתי בו ידיי,בדם ובדמעות..אחרי כמה ניתוחים וכמה אירועים שאחריהם אמרו למשפחה שלי שיפרדו ממני,כי המצב קשה..ואני חיה,ונלחמת על כל טיפה של משהו שניתן לקרוא לו חיים,כי יש לי למה.יש עוד חיים מלאים לפני שראוי לחיות אותם.וגם לך,יקירה.יש לך משפחה שבנית,יש לך שני אוצרות הכי חשובים בחיים,תאמיני לי שזה המון!
אבל אני מבינה גם שלפעמים כשנמצאים בתוך הבור,והחושך מכסה את ראייתנו,קשה באמת לאחוז בתקווה,אבל אני כאן כדי להזכיר לך שהיא קיימת.וכל יום שאת מתעוררת בבוקר הוא בחירה,ואפשר שיום אחד תקומי למציאות אחרת..ותביני שהדברים הכי טובים הם דווקא הדברים הקטנים שנמצאים לנו מתחת לאף,וכל שאנו צריכים לעשות הוא לאפשר לעצמנו להיות חלק מהטבע והמציאות הזאת.
יקרה,לא תאמיני כמה נשים נמצאות במעגל הזה ומרגישות לבד במערכה..ממשיכות לשחק את המשחק הזה ביום,לחיות בשקר שהוא חייהן.אין לך במה להתבייש,ותאמיני לי שלכל מטפל או רופא שתספרי את האמת,תגלי כמה הוא לא מופתע.ועל כמה מקרים כאלו הוא בודאי כבר שמע.
אין לך במה להתבייש.כפי שלא היית מהססת לפנות לטיפול אם היית סובלת מאיזה מחלה קשה,כך אין לך במה להתבייש גם היום.ואין לך ממה לדאוג,חלה על המטפלים שלך חובת הסודיות הרפואית ואף אחד לא יכול לדעת שאת בטיפול כזה.

קוקו,הגיע הזמן לקבל החלטה על איך את רוצה שיראו המשך חייך.
אני בטוחה שבתוך תוכך את יודעת מה הדבר הנכון לעשות כרגע.
ואני יודעת שאת מסוגלת.
מחזקת את ידייך,אני כאן תמיד,
היי בטוב,
קרן אור.

האיי קרן אור מה שלומך , את האמת אני מאוד רגישה ואומרת על עצמי שאני בכיינית , וזה נובע מהכאב שיש בתוכי וכל דבר אני מקשרת אותו למצב שלי , כל סיפור עצוב נוגע לליבי ומעציב אותי .וכך אני בחיי היום יום אוהבת הרבה להסתגר בבית להיות לבד מסיימת עבודה ובתוך הבית אני כולא את עצמי ורק בסוף שבוע אני יוצאת כי אני מפחדת ללכת אצל מישיהו יתנו לי לאכול ואז אני חייבת להוציא את הכל בחזרה או שאני נכנסת ללחץ ומוציאה כמה סיפורים כדי לברוח , זה מאוד מעצבן ומעייף .
לאחרונה בעלי חושד בי הרבה וזורק כמה מילים פה ושם אבל אין לא מודעות מה עובר עליי בתוך תוכי , וזה מוסיף את הכאב שלי .
לגבי טיפול אני לא יודעת מה מו מי ושוב אני מתביישת להודות במחלה שלי זה הורג אותי , אני טיפוס ששומר הכל ולא מגלה לאף אחד ולא אוהבת לשתף אפילו הקרובים אליי הכל נשאר בתוכי .אני מאוד קשה .
ואשר לעצמך אני מאחלת לך חיים ארוכים שרק דברים טובים מגיעים לך , ושוב התקווה בחיים התקווה והתקווה ,
את האמת אני מאוד בא לי לפגוש אותך וכאילו שאני מכירה אותך הרבה שנים כי את היחידה שבעולם שהיעזתי לספר לה את סודי .

החלק הכי נוראי בה"א,לטעמי,הוא הבדידות שהיא גוזרת עלינו.
ממקום מושבי אני רוצה לצעוק ולומר לך שזה לא צריך וחייב להיות כך.אני חושבת שדווקא דיבור ושיתוף בעלך(או הסביבה הקרובה ביותר אלייך) הוא מקום טוב להתחיל בכדי לבקע את חומות ההכחשה וההסתרה שמוסיפים להתמודדות הקשה,והרבה פעמים מגלים התגייסות אמיתית ונכונות מצד הסביבה להיות שם בשבילנו.
אני בטוחה גם שלפעמים הסביבה יודעת,ומחכה שנעשה את הצעד הזה.
אל תשאירי עצמך לבד!
את ראויה לתמיכה ולטיפול!
עדכני,
קרן אור.

נ.ב. מאיזה מקום את בארץ??