בוקר אור יקירות!

שמחה שכתבת וסיפרת לנו על תחושותייך ורגשותייך.תקראי טוב טוב את מה שכתבת לבלונדי,ואשמח אם כשאת מרגישה לפני נפילה,תנשמי עמוק ושבי לכתוב לי.אולי זה יעזור מעט.את כבר 4 חודשים(נכון??) ללא הקאות,אל תתני לעצמך ליפול,גם אם זה אומר לצאת כל יום עם חברות עד שהחבר יחזור!(או עד שיעבור זעם...).
ולגביי-כן,אני בחופש חלקי,הולכת לכמה שעות וחוזרת להתאושש.אין לי כבר חום,מרגישה טיפה יותר טוב.ולא,אני לא מרזה כי אני מכריחה את עצמי לאכול.
מקווה שיהיה לנו ערב מוצלח וללא יותר מידי קשיים...
אוהבת קרן אור
לגביי הילדים-הבן שלי בבית,כי אתמול לאחר הירגעות בלילה הוא הקיא פתאום.אז גם הוא במחלקת "התאוששות".

ברור שאת צודקת, בכל מילה.
צריכה לגשת למחשב ולכתוב מייד, לצאת להליכה או לחברות, ובעיקר צריכה לזכור היטב את כל הדרך שעברתי עד כה. אך זה בהחלט לא קל...
אלו יומיים קצת מגעילים, ללא סיבה ממשית. אפילו וויתרתי על התעמלות וזה סימן רע מאד... רק גורם לי להיות יותר מתוסכלת מעצמי. כך שמחר בבוקר, בלי וויתורים, בשבע בבוקר אתייצב לשיעור.
שמחה לשמוע שאת מרגישה מעט טוב יותר ושהצלחת לפנות זמן למנוחה.
מאחלת לכם יום נעים במחלקת ההתאוששות... והתאוששות מלאה, כמובן!
נשיקות,
שלי.

אני קוראת את מה שאת כותבת לאחרים,ואני מלאת תקווה.את הולכת לעבור את "המשברון" הזה,זה ברור לי.הניצחון האמיתי הוא לעבור את המשברים האלו,ולהצליח לא להישאב לתוכם.עשית את זה ברגע שהחלטת.וזה לא קל,אבל אל תלקי את עצמך כי זה טיבעי.במקומות שקצת קשה לנו,אנחנו נדרשים ללמוד להתמודד באמת.ולא באמצעות השלכה למשהו אחר.אבל ברגע שיודעים לפרק את זה ,להבין ולהמשיך הלאה,המחלה מאבדת "מההילה" שלה.מצבים כאלו אומנם דוחקים אותנו לפינה,אבל כשעוברים אותם,תחושת הכוח שמקבלים חזקה יותר מהכול.פתאום מבינים בעצם שזאת השליטה האמיתית.שאנחנו קובעים את המסלול והדרך שלנו(ונכון יש לפעמים שינויים במזג האוויר שמאיטים את הדרך),שהמטרה ברורה לנו.
אני יודעת שלי שאת תתגברי.קשה לך עכשיו,אל תקשי על עצמך יותר.אם לא היית בהתעמלות לא יקרה כלום.(תארי לך אותי חודשים הולכת לא להתעמל),מקסימום תלכי מחר או יום אחרי.הדברים יהפכו למשהו שאת נהנית ממנו ולא למשהו שאת חייבת לעשות.זה ההבדל הגדול בתפיסה וההרגשה.
מקווה שהלילה יהיה לך קל יותר,אוהבת,
קרן אור