בן 35 וסובל סובל 20 שנה של הקאות

וברוך הבא...
כאב לי מאד לקרוא את ההודעה הקצרה שלך, כי ברור שמאחוריה עומד סבל וכאב עצום.
אני בולימית יותר מעשור, כמעט 4 חודשים "נקייה", ויודעת כמה קשה לצאת מהמחלה הזו. וכמה מתסכלים ניסיונות העבר שלא צלחו, וכמה יאוש וחוסר אונים כרוך בכל התהליך הזה.

לא פרטת איזה טיפולים ניסית, האם היית בטיפול נפשי, תזונתי, או אשפוז.
אשמח לשמוע, בעיקר מכיוון שנראה לי ואין תשובה אחת לשאלה
"מה עושים".

מאמינה שלכל אחד דרך שונה שתסייע לו לצאת מהבור הזה ולהתחיל חיים חדשים ובריאים.

גם אני אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי וגם תרופתי בשלב מסוים. שום דבר לא עזר, עד שלפני כמה חודשים התגבשה איזו תחושה שפשוט אי אפשר להמשיך כך, ואיתה גם האמונה שאפשר להצליח ולהחלים.

יש לקבל החלטה נחושה מאד להפסיק לזלול ולהקיא ולהתחיל לחיות ללא הסתרה, בושה, וכל הזוועה שכרוכה במחלה הזו.
וכן, כנראה שצריך גם לוותר על חלום הרזון, על הרעיון של לאכול כמה שרוצים מבלי להשמין.
זה קשה, ואני עדיין נאבקת עם כל אלו.

אך מחשבה אחת קטנה - אנו חוששים כל כך להשמין ובו בזמן מסרבים לוותר על אכילה לא מבוקרת, אך ההתנהגות הסדרתית הזו הרי גורמת לנזקים חמורים וכעורים יותר מכל עלייה במשקל! השיניים, העור, השיער, ועוד לא התחלנו לדבר על מערכת העיכול הדפוקה לחלוטין ושאר המערכות שניזוקות...

בקיצור, רונן יקר, גם לי לא ברור מה עושים, אך ברור שחייבים לעשות משהו.
נכון?
אשמח אם תכתוב עוד על עצמך, אם תשתף אותנו "בהיסטוריה" של מחלתך וכו'.
ואנחנו כאן, כל הזמן, ונספק כל תמיכה אפשרית.
שלך,
שלי.

קודם כל המון תודה על התגובה הנהדרת - זה בטח מאד עוזר לי להפתח ולכתוב יותר על עצמי

אז ככה..
בגיל 17 לערך אחרי שהייתי כדורסלן חתיך ושווה :) של קבוצת כדרוסל ידועה , נפצעתי והושבתתי לתקופה ארוכה בה ישבתי בבית וטחנתי אוכל כאילו אין מחר - ובאמת לא היה מחר ועליתי 25 קילו ... מרוב יאוש מעצמי כבר לא ידעתי מה לעשות ואחרי איזה תוכנית טלויזיה שדיברה על בולמיה - "נדלקתי" והתחלתי להקיא - ירדתי תוך חודשיים 22 קילו ששולבו עם ריצה וכושר מה שגרם לי להיות שוב נחשק וכו וכו
מאז אני שם עולה 5קג יורד 7 עולה 7 יורד 6 כל שנה עולה ויורד עם הקאות קבועות של כל מה שמשמין אותי ומאפשר לי חטאים מידי פעם על מנת לשמור על המשקל
שיניים הרוסות , יש - שיער דליל - יש למרות זאת אם תראו אותי תחשבו ואני לא בקטע השחצני - נראה מצוין - בגובה 180 עם משקל של 79 קג - ידיים שנשארו שריריות ובטן נטולת ריבועים אבל לפחות לא כרס
זהו כאן אני תקוע - ניסיתי טיפולים במראפת אכילה של מכבי ולא הלך - ניסיתי 2 פסיכולוגים - לא הלך - ניסיתי דיאטנית - הלך לכמה חודשים עד שנשברתי
בקיצור י א ו ש !!!

לא יודע מה לעשות

אני מבינה אותך. חוסר האונים נשקף מהודעתך, אך אסור להתייאש אף פעם. העובדה שהפצעת פה מוכיחה שאינך מיואש ושאתה מחפש דרך החוצה, וזה נפלא כשלעצמו. אני מבינה שלקחת חלק במספר טיפולים שנכשלו. רונן, מדוע הפסקת את הטיפול? מדוע זה לא הלך לדעתך? כי לחצו אותך מדי? כי כאב לך מדי? או כי חשבת שהטיפול החטיא את המקום הנכון ולא היה לעניין? כיצד אתה מדמיין טיפול יעיל בבעייתך? מה היית מצפה מטיפול אמיתי?

כמו שאתה כבר יודע - אין פתרונות קסם, ואין באמתחתנו תשובה ניצחת עבורך שתוציא אותך מהבור העמוק הזה. אני חושבת שהמשימה הכי קשה בדרך הזאת היא לשבור הרגלים ישנים, ולהתמיד בדרך חדשה שהיא לא כ"כ נוחה לך. וכדי להצליח בזה חייבת להיות לך מטרה ברורה בחיים - להיות בריא ולחיות חיים בריאים. ועוד מלפני זה - להשלים עם עצמך וגם עם עובדות החיים. אתה חייב לפסול את המשוואה האוטומטית של "אוכל משמין=הקאה", ולשנן "אוכל משמין=השמנה" וגם שזה טבעי ולא פסול, כי קודם כל אין איסור ליהנות מאוכל ולהשמין קצת, ושנית - כשתלמד לאכול במידה - לא תשמין. אז קשה מאד לשנות קווי מחשבה שהתקבעו כבר שנים ארוכות, וקשה עוד יותר לתרגם אותם למעשים, אבל אני מאמינה שזה אפשרי אם באמת רוצים ואם מקבלים החלטה להילחם בזה עד הסוף.

שיהיה לך המשך ערב נעים...

כרונית.

שמחה ששתפת אותנו!
ולפני שאגיב רציתי לציין שלמרות שפורום זה קיבל "אופי נשי", בגלל שאנו "הקבועות", נשים, הפורום פתוח לכולם ואתה יותר ממוזמן להשאר איתנו!

הסיפור שלך נשמע מוכר ויש בו נקודות דמיון רבות לסיפור האישי שלי ונדמה לי שגם לסיפורן של רבות אחרות.
בת שלושים היום. גם אני התדרדרתי למחלה (ראשית אנורקסיה) לאחר שהפסקתי לרקוד, עיסוק אינטנסיבי של שנים רבות. הגוף השתנה עקב הפסקת הפעילות הגופנית וגיל ההתבגרות, לא יכולתי לסבול זאת, וגורם זה בשילוב גורמים אחרים באישיותי זרקו אותי הישר לבור של הפרעות אכילה.
כמוך, גם אני נראת כאדם רגיל, למי שאין היכרות אישית עם בולימיה לא ינחש לעולם את מצבי.
גם אני הצלחתי לשמור על גוף שרירי ומראה בריא וחיוני, ולמדתי כיצד להסתיר את הנזקים החיצוניים של המחלה.

אך כל זה לא שווה דבר. הרי מבפנים הכל הרוס וכואב, וגם אם איש לא רואה זאת, אנו רואים זאת כאשר אנחנו מביטים במראה.
גם אם הסביבה רואה בנו אנשים נאים ומושכים, הרי התעוב העצמי שמתעורר אחרי כל סדרה של זלילה/הקאה לא מאפשר לנו להנות באמת מההופעה הנאה.

אני הגעתי להכרה שאי אפשר להמשיך לחיות כך. אי אפשר להמשיך ולנסות לבנות הערכה עצמית על בסיס משקל הגוף. כי בעוד ששמרתי על משקל נמוך באמצעות המחלה, הרסתי כמעט כל חלקה טובה שהיתה בחיי.
ותחושת הערך העצמי המיוחלת לא נבנתה מעולם...

ההמלצה היחידה שאני יכולה לספק כאן היא לחזור לטיפול מתוך רצון אמיתי. לחפש את המטפל ואת השיטה המתאימה, והפעם - בלי הסתרות, בלי הכחשות, ועם נכונות אמיתית להשאיר את המחלה בצד ולבנות חיים חדשים.

זה לא קל, התהליך דורש גם בנייה של אדם חדש. אדם בריא, ללא מחלה שמאחוריה ניתן להסתתר מהעולם, ללא מחלה שאפשר לברוח אליה עם כל מצוקה שמתעוררת.

פנית הנה, ונראה לי שפנייה זו מצביעה על נכונות להחלמה ויאוש מהמצב הקיים. אז נסה לשמר את המוטיבציה הזו לשינוי אמיתי וחפש עזרה.

האם משהו ממשפחתך או חברים קרובים יודע על המצב? האם יש משהו שיכול לספק תמיכה יומיומית כמעט? זה עשוי לעזור.

אז להתראות בנתיים והרבה הצלחה ואושר.
שלך,
שלי.

המון תודה - ולמרות שאני מאמין שהרוב פה נשים - לי לא ממש משנה .. הפפך - יש פה אוזן קשבת אמיתית ותודה

לאן אתן ממליצות לפנות - אני כן מחפש מקום אבל רוצה לשמור על דיסקרטיות בכל זאת

לאן לפנות - אתה מתכוון לטיפול פרטני או למסגרת טיפולית מאורגנת?
אני חלשה במסגרות שכאלו ובמרפאות, אך הבנות האחרות כאן בקיאות יותר וודאי יגיבו בקרוב.
אך לפי מה שידוע לי, כל קופות החולים היום מאפשרות טיפול פסיכולוגי בעלויות מוזלות, ויש מטפלים/ות מצוינים.
אני חושבת שאתה צריך להחליט מראש איזה סוג טיפול אתה מחפש - פסיכולוגי, פסיכיאטרי, או טיפול ייחודי במרפאות להפרעות אכילה ברחבי הארץ שמספקות טיפול משולב, ליווי פסיכולוגי ותזונתי, ולעיתים גם קבוצות תמיכה.
בכל מקרה, רצוי לשלב גם יעוץ תזונתי, כי כמו שאתה יודע, אנשים כמונו כבר לא ממש יודעים איך לאכול כמו שצריך... כל דבר נראה לנו משמין ומסוכן, וגם הגוף פיתח רגישויות משלו.
בטוחה שעוד מעט תקבל מידע מפורט יותר אודות אפשרויות הטיפול.
יום נפלא!
שלי.

ברוך הבא לפורום שלנו. טרם יצא לנו "לדבר" כי שקעתי בכמה ימים רעים...

אני מבינה שאתה רוצה לפנות עלזרה. אני הייתי מאושפזת ויכולה להמליץ לך בחום על טיפול במסגרת של אשפוז או טיפול שלא באשפוז, רק צריכה לדעת מה אתה מעדיף.... אז אשמח לעזור אחרי שתשתף אותנו..

וחוץ מזה- מה עם הסביבה הקרובה אליך? החברים והמשפחה? יודעים על מחלתך??

מקווה שאוכל לעזור...

לילה טוב ושקט,

בלונדי!

בוקר טוב...
אז ככה חוץ מאשתי ומא שידעו שסבלתי מבולמיה שנים רבות וכיום הם חושבות שאני אחרי ( כי כבר שנתיים מכרתי להם סיפורים )
אף אחד לא יודע ...

אז אשפוז ממש לא בא בחשבון
חייב דיסקרטיות , טיפול מינימלסטי או משהו שיאפשר לי להמשיך את החיים "כרגיל"

מה אתן אומרות ? ממליצות?

לא כתבתי לך עד עכשיו כי לא היה לי מה להוסיף על מה שכתבו הבנות.
אבל בכ"ז-אני שמחה שאתה מחפש מסגרת תומכת.אני מאמינה גדולה בטיפול,בייחוד עכשיו שאתה תגיע אליו ממקום אחר,מודע ופתוח יותר.ממקום שמחפש שינוי,שמחפש להפסיק לבסול,ומוכן לכנות,לפתיחות וגם לכאב שהוטבע עד היום,וצועק מתוכך.
קצת חורה לי שאתה לא משתף את אשתך במה שעובר עלייך.ישנה סיבה לזה??איך היא הגיבה בפעם הקודמת??אני יודעת שתמיכה של בן\בת הזוג היא דבר חשוב בטיפול.
לא ציינת היכן אתה גר,ומה אני המאמין שלך לגביי אופן הטיפול שאתה רוצה,
אני גם לא עברתי אשפוז,חיפשתי דיסקרטיות ואין רע בזה.אני אישית טופלתי שנים אצל פסיכולוגית שמתמחה בה"א שאליה הופנתי מטעם קופ"ח.וגם אצל דיאטנית,כי שינוי ולמידה של זיהוי רעב\שובע הם דברים חשובים בשבילנו.אבל אני יודעת שישנם מחלקות לה"א למבוגרים שנותנות טיפול יום.
אז תנסה לכוןן אותי לאיזור בארץ.
שיהיה לך ערב נעים,
קרן אור

אני מהשרון
אשתי פעם קודמת לא הגיבה טוב ולא אהבה את זה שהסתדרתי כל השנים - ובל מקרה כרגע מעדיף ככה
רוצה כבר לשנות לא רק מודעות אלא לרמה הפרקטית והחזיק לאורך זמן
זה מה שמיאש אותי
שבסוף שוב אשבר ואחזור לזה
כי מכור נשאר מכור

שמע יקירי - אם אתה מאמין בכל לב שמכור נשאר מכור - מן הסתם תישאר כזה. אולם אם תאמין שיש דרך החוצה מכל הפלונטר הזה- אני מאמינה שתמצא אותה, אבל זה לא יבוא לך בקלות. זה יבוא לך רק אם תעבור את דרך החתחתים של הייסורים ושל ההתמודדות עם כל הדברים הקשים והתחושות הרעות. יש לי תחושה על פי דבריך שאתה מחפש לעצמך "טיפול אינסטנט", מין גלולת הרגעה זמנית כדי להגיד לעצמך שאתה בטיפול ועכשיו צריך להיות בסדר. או כמו שאתה אמרת - אתה מחפש טיפול שלא יפריע לשגרה שלך יותר מדי. אך זו טעות, כי בסופו של דבר אתה תצא קירח מכאן ומכאן - גם לא תיפטר מההפרעה, וגם משאבים יקרים ילכו לאיבוד לחינם. אני חושבת שאתה צריך לעשות "רגע חושבים" ולהבהיר לעצמך את הציפיות שלך מעצמך, את הרצונות שלך ואת המטרות שלך.

וכעת לחלק האינפורמטיבי - באזור השרון יש את מרפאת "נופית" בהוד השרון. זוהי מרפאה פרטית והטיפול שם הוא יקר למדי. אפשרות נוספת - מרפאת "הנוטרים" ברעננה, שאם אינני טועה היא שייכת לקופ"ח כללית. באפשרותך להגיע גם למרפאת תל השומר במרכז - המרפאה הכי מפורסמת והכי מצולמת בארץ... מכל מקום, בשלושת המקומות שמניתי תוכל לקבל טיפול על בסיס שבועי שלא במסגרת אשפוז. כמובן שהם מחויבים לשמור על חסיון רפואי ואף אחד לא צריך לדעת שאתה מטופל שם.

בהצלחה ולילה טוב!

כרונית.