קרן אור

אני לא מתכוונת להתקיף אותך חלילה,כל אחד מחליט את ההחלטות שנכונות לו בחייו,ועצוב לי שבסוף החלטת לוותר על חיים אמיתיים,ולהאמין במשהו שלא יכול להחזיק לנצח.תמיד קורה אחד מהשניים-או שמגלים שזה כבר לא משרת כלום,או שהגוף פשוט מחליט שדי לו.אני מקווה שהאופציה הראשונה תקדים את השניה...
אני זוכרת שכשרק נכנסת לכאן בפעמים הראשונות,היה ברור שאת חולה,אבל היה בך משהו שרצה.הגעת עד לרמה של שיתוף ווידוי,אבל אז נסגרת ונעלמת..
מזל טוב על הפסיכומטרי הגבוה!זה מה שרצית ובסוף השגת את זה.אני מקווה שתתחזקי לפני הלימודים,כי קשה לשרוד בלחצים האדירים הללו ללא אנרגיה אמיתית.תאמיני לי הייתי בסרט הזה,וכמעט נגמרתי.
אז שיהיה לך בהצלחה יקירה.ואני אשמח אם כשתהיי פעם במקום אחר,תקחי חלק בפורום הזה.
רק בריאות,
קרן אור

נכון
היה בי משהו שרצה
עכשיו כבר אין- הרבה פעמים אין לי בשביל מה לקום בבוקר

ככה לפחות אני בשליטה על עצמי

בכל מקרה תודה לכולכן על הכל

את אומרת היה בי משהו שרצה-מה גרם לו להיעלם???האם זה הפחד מהתמודדות אמיתית??הרי העלית דברים מאוד קשים בעבר,הם לא התאדו.אני יודעת שזה מה שסוחף אותך,הרגשת החוסר שליטה לגביי דברים שקרו לך.את בחורה מאוד חכמה-אני יודעת שאי שם בתוך תוכך את כן רוצה.אבל את מפחדת.השליטה שאת מתארת היא שליטה שלא קיימת.כשאין לך למה לקום בבוקר,זה לא שליטה זה ייאוש,זה פחד,זה הפוך משליטה.שליטה אמיתית זה לקום בבוקר לדעת שאת מובילה את החיים שלך,ולא שהם מובלים ע"י פחדים או הסביבה.זה להאמין בעצמך וביכולות שקיימות בך,שלא נמדדות בדברים חיצוניים.זה להפסיק לשחק את המשחק ולהתמודד.הכאב לא נעלם,אפשר לקבור אותו,אבל בסופו של דבר הוא מכניע אותנו,או שאנחנו מכניעות אותו,אבל כך או כך אנחנו יוצאות מופסדות.
טליוש אני כאן,ואם נשאר בך זיק שכן רוצה,ואם תוכלי להסתכל פנימה ותרצי לגרום לו לגדול,אהיה יותר משמחה לעשות זאת איתך.אבל כמו בכל דבר בחיים צריך לרצות.כמו שרצית להצליח בפסיכומטרי והוכחת לעצמך שאת יכולה,אני בטוחה שכאן גם את יכולה.זאת תהיה השליטה שלך.להפסיק את מחול השדים הזה.
אנה זה מושג שלא קיים.זאת תורה שלא נבראה לעולם.זה משהו שנשים המציאו כדי לא לחוש את החסר במקור אנושי,אז אנה הפכה להיות החברה שלך.אבל אנה לא תהיה שם כשתיפלי,אנה לא תהיה שם כשתרגישי לבד והכאב יאיים לשבור אותך.כי היא פשוט לא קיימת.אבל מסביבך נמצאים אנשים שאוהבים אותם וכואב להם.כואב להם כי את כישרון אמיתי ואת מוותרת.את מוותרת על עצמך.את מוותרת על הזכות לחיות,אחרי שהשגת את חייך במתנה בפעם הראשונה..ואת יודעת על מה אני מדברת.אני יודעת שאת קוראת מבעד לשורות.
הלוואי ויכולתי ללוות אותך,אבל את צריכה קודם להאמין בעצמך.להפסיק להיות קורבן של אנשים,של עצמך,של אנה.
מאחלת לך רק בריאות,
קרן אור

ראשית - מזל טוב על הציון המדהים! מקווה שאת מרוצה ושבעת רצון.
אולם, כמו שאת מתארת לעצמך, הודעתך הקצרה העציבה אותי מאד.

קראתי את תגובותיה של קרן אור ולדעתי לא ניתן לנסח את הדברים טוב יותר. רק רציתי להוסיף מניסיוני האישי ולספר לך כמה דברים על חייה של סובלת מהפרעות אכילה כאשר היא מגיעה לגיל 30.

טליוש יקרה, יש לי זיכרון די ברור של עצמי בגילך. הייתי אז אחרי שירות צבאי שלא הטיב עימי, אך לפני שנים נפלאות של לימודים, הרבה טיולים, היכרויות ובכלל, חוויות נפלאות. מחלקן הפקתי את המיטב, את חלקן פספסתי.
היו לי גם הרבה מאד שאיפות וציפיות לעתיד. חלק מומשו, חלקן כבר לא יתגשמו לעולם.
וכיום, במבט לאחור ובהכרה צלולה הרבה יותר, אני יכולה לציין רק סיבה אחת לפספוס של חוויות, הזדמנויות, ואי התגשמותן של משאלות שונות.
וזו המחלה. ללא ספק.
כי שום דבר אחר לא עמד בדרכי - מעולם לא חסר לי הכשרון לממש את יכולותי, וכל התנאים הסביבתיים עמדו לצידי.
קשה לי להסביר לך את תחושת האכזבה העצמית שעמה אני חיה, את הכעס שיש בי כלפי האופן בו התנהלתי בעשור האחרון.
ועוד לא אמרנו דבר על הבעיות הבריאותיות, ועל ההשלכות האפשריות על פוריות. כי גם אם כיום הנושא של הריון ולידה נשמע לך רחוק ממך שנות אור, יום אחד הוא הופך לרלוונטי.

בגיל צעיר יש לנו תחושה שהכל יסתדר מעצמו. שהמחלה פשוט תעלם עם הגיל, תתפוגג כאשר נהיה מבוגרות יותר, חכמות יותר, אהובות יותר.
ושעד אז נוכל לחיות עימה יד ביד, ואפילו להצליח!
להוציא ציונים מדהימים, להמשיך לרקוד, לבלות. וכמובן - להיות רזה ויפה.
אך יום אחד מסתבר שהמון דברים הלכו לאיבוד בדרך. שתוכניות שעשית הפכו לרעיונות הזויים שלעולם לא יצאו לפועל, שהשאיפות שלך הפכו לחלומות רחוקים ושלמעשה, את הדברים החשובים באמת כלל לא השגת.
והכל בגלל המחלה, שנשארה איתך.

ואלו לא הטפות של אמא, או של חברות, או של פסיכולוגית. זו האמת לאמיתה, ונדמה לי שאין כאן אחת שלא תסכים עימי - הפרעת אכילה, מכל סוג שהוא, מחרבת את חיינו.

אז מקווה שתקדישי לנושא מחשבה שניה לפני שאת מוותרת. כי אם בעוד עשור תחליטי שאנורקסיה היא כבר לא בשבילך, לא חברה מספיק טובה, יהיה הרבה הרבה יותר קשה להפרד ממנה.

אוהבת,
שלי.

מה שכתבת העביר בי צמרמורת...ואת יודעת למה.האמת ברורה וחדה כמו תער.צריך רק לראות אותה כי היא נצבת שם במערומיה.אבל כנראה שלכל אחד לקוח זמן לראות אותה,או לרצות לראות אותה.הפחד משתק לפעמים,והכוח והשליטה האמיתיים הם היכולת לראות לקבל ולהשלים.ורק מתוך כך לפעול.הרי מה שווים חיינו אם אנחנו לא ממצים את עצמנו ואת היכולות שטמונים בכל אחד מאיתנו??האשליה של אנה נגמרת תמיד.לכל אחת.ואין לנו את היכולת לקדם לאף אחת לצערי את הראיה של האמת.אני רק מקווה שזה יקרה מוקדם.
ובאשר אלייך-איך היה הסוף שבוע של עם בן זוגך??מה התכנון לשבוע הקרוב??
מאחלת לך יום א' נעים.אני תיכף יוצאת לפקקים של יום ראשון.
אוהבת קרן אור