דייייי נמאס לי

עשית את הצעד הראשון.ההכרה בבעיה.אל תמעיטי בערך הצעד הזה.כולנו כאן סבלנו\סובלות מהפרעות אכילה.רובנו הסתרנו זאת היטב כל השנים ע"י יצירת מעטה חיצוני שלא מסגיר אפילו במאום את מה שעובר עלינו מבפנים.ההתמכרות לעבודה כדי לשכוח,הוא צעד שמוכר לי .בשיא המחלה עבדתי 10-12 שעות ביום תמיד בתפקידים ניהוליים,שהיסוו היטב את מה שעבר עליי מבפנים.והתמוטטתי.הבנתי שהמצב לא יכול להמשך כך,שחייתי בגיהינום הזה יותר מידי זמן והגיע הזמן לעשות משהו כדי להציל את חיי.איך את שואלת??הלוואי והיתה לי תשובה שתתאים לכולם,אבל כל אחת צריכה למצוא את המסגרת הטיפולית המתאימה לה.יש הרבה מרפאות חוץ שמטפלות בהפרעות אכילה בדיסקרטיות מלאה.מאיזה איזור את בארץ??אשמח אם תכתבי לי יותר ותנסי לכוון אותי מה לדעתך יכול להתאים לך??
הנקודה היא,אפרת,לא להתייאש.אפשר לצאת מבולמיה.צריך רק להחליט ולצעוד בכיוון אחד.וזה לא הולך להיות קל,לפעמים תרגישי שדברים "מציפים" אותך,אבל המאמץ שווה את התוצאה.היכולת לקום בבוקר בלי לחשוב מתי אוכל,איך אוכל,איך אתחמק,איפה אקיא,את מקבלת פתאום שקט בראש.את לומדת לנצל את האנרגיה לדברים אמיתיים,פרודוקטיביים,לחיות.
אשמח לשמוע ממך,ערב נעים,
קרן אור

הגבת לי ממש מהר ואני שמחה...
דיברת על השקט הזה שיהיה לי...אני כל כך מחפשת אותו לפעמים, פשוט להפסיק להתעסק כל הים והלילה בזה...מצד שני חוסר העיסוק בזה מפחיד אותי...מה אני אהיה עצובה עכשיו?הרי הבולמוסים מעניקים לי אושר רגעי אך עצמתי נורא....מכירה תתחושה? מה יהיה בלי?
אני גרה בדרום, איזור גדרה .חשוב שתדעי שניסיתי מס' טיפולים הייתי אצל הומאופטית,פסיכולוגים,בית חולים...וכו'... הכל בסופו של דבר הגביר את המחלה משום מה...
אני המון זמן מודעת למחלה, מודה בבעיה, המשפחה מעורבת אך למרות כל התמיכה שאני מקבלת אני לוזרית גדולה ומאוד כנועה למחלה.
המשפחה שלי כבר התמוטטה כלכלית, אני מרגישה כ"כ חרא עם עצמי...
אפרת

תראי המחלה הרי משרתת משהו אצלנו.משהו שאנחנו מנסות להדחיק,ואת מתארת פחד מהשקט.זה משהו שאני מכירה והוא מובן,אל תשכחי שהתבגרת עם המחלה.אני מאוד רציתי להרפות,אבל פחדתי כי המחלה היתה בעצם אני,לא הכרתי משהו אחר.אבל תאמיני לי שהכול יותר טוב מלחיות בגיהינום הזה.הרי המחלה היא סימפטום למשהו עמוק יותר,אילולא כך,היה הרבה יותר קל להרפות.
את כותבת שעברת טיפולים והם לא עזרו.אל תשכחי שעם השנים המוכנות שלנו לטיפול גדלה.אנחנו באות לטיפול ממקום אחר,ואולי היית צריכה את השנים הללו בשביל "להתבשל" ולהיפתח לטיפול האמיתי.ואולי גם לא מצאת את המטפל שיתאים לך.אז זה לא אומר שניסית וזהו מרימים ידיים.מחפשים עד שמוצאים את היפול היעיל.כמובן שהמטפל הטוב ביותר לא יוכל לעזור לנו אם לא נרצה באמת.כי ההתמודדות היא שלנו בלבד.
אל תתייחסי לעצמך כלוזרית,את לא.את בסה"כ איבדת קצת כיוון.ההתייחסות לעצמנו ככישלון,רק מחזקת את התבנית של המחלה.הרי למה לנסות אם גם כך אני לוזרית??אז זהו שלא.תתחילי לראות בערך עצמך,כמו שאחרים רואים אותו.את עצמך מציינת שאת מוערכת בעבודה,למה שלא תסגלי לך את האמונה הזאת בעצמך??מישהו שהוא לוזר לא מתקדם..תאמיני בעצמך.
ואני כאן אפרת,מתי שאת צריכה..
קרן אור

אפרת חמודה, הדבר הכי חשוב הוא להאמין בעצמך, לא להיכנע למחלה ולא להתייאש. אם אין בתוכך אמונה עצמית חזקה שיש ביכולתך לצאת מזה - המלחמה נידונה מראש לכשלון. 12 שנה בחולי העמוק הזה הן באמת תקופה ארוכה בה כבר השתרשו בך הרגלים חולניים שיהיה קשה מאד לשנות. קשה, אבל אפשרי > זאת הנקודה.

הבולמוסים האלה לא גורמים לך שמחה או חמימות. להפך. הם מורידים אותך לבור של ייאוש, עצב ודכאון, אותו בור שממנו את משגרת אלינו את השאלה הנואשת - מה לעזאזל לעשות??

אין לי תשובה מנצחת עבורך, שתוכלי "להתבשם" בה ולהרגיש ש"או, עכשיו מצאת את זה". אני חושבת שכל אחת מאתנו צריכה לעבור ועוברת תהליך ארוך וממושך עם עצמה, וכל זאת מבלי לקבל הבטחה מראש שבסופו היא תגיע לחוף מבטחים כלשהו. אז בהתחלה את מגששת באפלה, אבל לאט-לאט את מוצאת ניצוצות בחשכה הזאת ונאחזת בהם. לאט-לאט את מתחילה לקבל תזכורות שפויות מפעם, על איך שהיית, על איך שאולי תהיי בהמשך. ונכון, זה תמיד מפחיד, והכי קל זה לקפוץ בחזרה אל אותה שגרה מוכרת ו"אהובה" (מין אהבה מעוותת שכזאת. הרי האהבה הזו עלולה להרוג אותך יום אחד). אבל ככל שאת ממשיכה באותה הדרך - את הולכת ומתחזקת.

נכון, צפויות לך תחושת ריקנות קשה ודקות של אימה, ואת תצטרכי ללמוד כיצד למלא את הריק הזה בדברים חיוביים וממלאים בחיים ולא בדברים שליליים. יותר מדי זמן מחייך מולא באוכל, בהאבסה בסתר ובפליטות, וכאשר תפסיקי - פתאום לא תדעי מה לעשות עם עצמך. נכון, זה מפחיד ונשמע מאיים משהו, אך ביחד עם זאת - רק כשתתנערי מהחולי הדביק הזה ייפקחו לך העיניים לעולם חדש-ישן שכבר שכחת ממנו.

ברור שאת רוצה לצאת מהחולי הזה ולא יודעת איך, ולכן את חייבת לקבל הכוונה נכונה ויעילה. את כותבת שטיפולי העבר כשלו. נו, אז מה?? יש גם כשלונות בחיים. אבל הכשלון הכי גדול שלך יהיה אם תיכנעי למחלה הזו ותמשיכי למכור לשטן את חייך. למכור?? סליחה, לתת לו בחינם. את רק בת 23 ויש לך חיים שלמים לחיות. תמיד תסתכלי קדימה. אולי עכשיו זה יצליח? למה לקבוע מראש שלא??

אם את מגדרה אני יודעת שיש באסף הרופא מחלקה לה"א, אך אינני מכירה אישית מטופלות שטופלו שם כך שאין לי חוות דעת לתת לך.

אפרת, כפי שאמרתי בפתיחת דבריי - הדבר הכי חשוב הוא שתאמיני בעצמך באמת ושתתחילי לשנן לפני השינה: "אני כן יכולה לנצח את החרא הזה!". מנקודת הבסיס הזו יצמחו רק דברים טובים.

לילה טוב!

כרונית.

קרן אור וכרונית כתבו לך תשובות יפות ומדויקות כל כך, ואין לי הרבה מה להוסיף.

רק רציתי לציין שאני מזדהה מאד עם כאבך ותחושת היאוש.
כבולימית יותר מעשור, כיום בת שלושים, נאבקת כרגע להמשיך בתהליך החלמה (אמיתי הפעם!) בו פתחתי לפני 4 חודשים.
כך שאני מכירה היטב את התלות במחלה, את התחושה שהמחלה זו אני, ואין שום דרך לצאת ממנה. את ההרגשה שהמחלה היא זו ששולטת בחיינו, שסביבה מתנהל כל סדר היום.

לא יכולה לתאר במילים את התהליך שעברתי כדי להגיע למסקנה שכך אי אפשר להמשיך, ועדיין לא מבינה בעצמי מהיכן הגיע הכוח להפסיק.
אך באמת מאמינה שגם את תוכלי לצאת משם, עם רצון אמיתי והבנה שמה שעומד על הפרק הוא החיים שלך.

אם את בוחרת להשאר במחלה, את מוותרת עוד ועוד על בריאותך הנפשית והפיזית. מוותרת על אושר אמיתי (ולא השמחה הרגעית בעת זלילה/הקאה), על עתיד הרבה הרבה יותר טוב.

את בעצמך נתת את התשובה מדוע כל טיפול שניסית נכשל - כמוני בעבר, וכמו רבות מאתנו, לא היתה בך הנכונות לוותר על המחלה, ללמוד לחיות בלעדיה, לשנות דפוסי התנהגות ומחשבה ולבנות "אני" חדש שבולימיה היא חלק מעברו, אבל לא חלק מהווה והעתיד שלו.
ואם פנית הנה כנראה שכעת התעורר רצון אמיתי להחלים, ומכאן הדרך תהייה קלה הרבה יותר.

את נשמעת בחורה מוצלחת ואקטיבית כל כך, וודאי יש לך שאיפות רבות לעתיד והמון יכולות. נסי לחשוב לאן תוכלי להגיע אם כל האנרגיות שמוקדשות למחלה יופנו למקומות אחרים - לעבודה (ולא רק למען המשכורת), ללימודים, ליחסים בין אישים בריאים.

מקווה מאד שהשיחה הזו כאן בפורום תחזק את הכיוון החדש שלך - יציאה מהמחלה, ושתשובי לעדכן אותנו.
יום נפלא יקירה והרבה בהצלחה!
שלי.