שלום לכולכן!!!!!!!!!!!!!!!!

מזמן לא שמענו ממך,
באמת תהיתי מה שלומך לפני כחודש,אבל עכשיו אני כבר יודעת.
פרפרה,מה שאני אגיד לך עכשיו בטח כבר ידוע לך,והוא שהקאות של דם הן מצב מסכן חיים!!ואולי זה נראה לך בדיחה,עד כדי כך שאת לא רוצה לפנות לרופא,אבל חוץ מקרע בושט זה יכול להיות כיב קיבה מדמם וכד',כך או כך את עלולה להגיע לאיבוד הכרה ולאיבוד דם מסיבי. ...משהו מאוד לא טוב קורה אצלך,ואם איכפת לך,פני לקבלת עזרה בהקדם האפשרי.לצערי,אינני יכולה להרגיע אותך בנוגע לזה,ובטח שלא אעשה זאת.
מאחלת לך רק בריאות,
קרן אור

איך את מרגישה???ולמה ההתעקשות לא לפנות לבירור אצל רופא??
אי אפשר לדעת מה המקור לקיא הדמי,אלא רק ע"י ביצוע אנדוסקופיה(גם רנטגן לא יעיל).
הקאה דמית יכולה להיגרם ע"י כיב קיבה או ארוזיה של רירית הקיבה(בה יופיע דמם כהה-שחור).
האם את מרגישה גם קור הזעה וחולשה??
עשי לעצמך טובה פני לרופא בהקדם!!זה כבר לא "סתם" פצע חמור.כשמגיעים להקאה דמית,זה כבר סיפור רציני שמסכן אותך,את באמת רוצה בזה??
קרן אור

אני חושבת שפצעתי את עצמי אתמול שהקאתי, ואני לא לך לרופא כי אף אחד לא יודע שאני שוב צמה / מקיאה, אני עדין לא בתת משקל כבעבר...
כמו שאמרתי כרגע מלבד סכינים בגרון (מעבר לתחושה שלפעמים מופיעה עם הקאה, הפעם זה באמת יותר רציני כי אני מתקשה לבלוע אפילו את הרוק) , אני לא מקיאה דם... זה היה ממש מפחיד אתמול אבל אני מקווה שזה רק פצע שיחלים... קיוויתי לקבל אינפורמציה ברשת איך מבחינים בין סתם פצע לקרע בוושט אבל לא הצלחתי למצוא....
תודה על ההתענינות, את מקסימה כתמיד...
שבוע טוב :)

תהיתי לרגע מה עבר עלייך בכל החודשים שלא דיברנו??האם פנית לטיפול??
אני מקווה שתרגישי טוב ושהכאב יעבור,למרות שאני בספק.פני לרופא את יודעת שהוא מחוייב לסודיות,וקחי אחריות על החיים שלך,אין משהו חשוב יותר מזה,תאמיני לי הייתי במקום הזה.
פעם אחת שילשלתי דם,אבל אזרתי אומץ וסיפרתי להוריי ובאותו היום עשו לי בדיקה.הגיע הזמן לשבור את מעגל הכאב הזה,את לא חושבת שאחרי כ"כ הרבה שנים של סבל,את ראויה לזה???
קרן אור

את כותבת שחיפשת אינפורמציה איך יודעים אם זה פצע שיעבור או קרע בוושט,למה זה היה משנה לך משהו אם זה היה קרע בוושט??.זה היה גורם לך ללכת ולקבל טיפול???

אני מסכימה בהחלט עם קרן אור! אני חושבת שבמצב כזה את צריכה לשים לרגע את ההפרעה/ות שלך בצד ולרוץ לראות רופא. ומה קשור כאן המשקל שלך כרגע? מה, המצב שלך באמת לא נשמע לך חמור מספיק כדי ללכת ולבדוק את זה? את לא יכולה לבלוע רוק, וזה נראה לך בסדר לשבת ולחכות? למה את מחכה? להכניס את הגוף שלך לשוק? להתמוטט? למות?

אם לא אכפת לך להגיע לסכנת מוות מוחשית מנזקי ההקאות שלך, ממילא לא נוכל לעמוד בדרכך. אך אם יש בך עוד קול שפוי, קחי אחריות ועשי אתו משהו. זה לא צחוק!

לילה טוב!

כרונית.

אני מקווה שזה יהיה בסדר, בינתיים לא החריף המצב אם כי עדיין מאוד כואב...
ולשאלתכן - אם הייתי יודעת שזה קרע בוושט, מצב מסכן חיים, בוודאי שהייתי פונה לרופא...
ערב טוב

לא זוכרת אם נפגשנו בעבר, אך ברוכה הבאה לפורום החדש!
שמחה שמצאת אותנו ומקווה שתשארי...

ואם לא הצגתי את עצמי בעבר - אז אני שלי, מחלימה מבולימיה אחרי הרבה הרבה שנים...
כך שהכאב שתארת בפוסטים הללו מוכר לי מאד. לא חוויתי מצב שכזה אך כמובן שאני מכירה את שלל הכאבים הנגרמים מהקאות חוזרות ונשנות, בלוע, בבטן, כאב הראש ותחושה כללית רעה.

אני אמנם רק בתחילת הדרך, אך אם אני החזקתי 4 חודשים ללא הקאות, נדמה לי שכל אחת יכולה לעשות זאת...
ואני כאן כדי לתמוך בך ולנסות לשכנע אותך שאפשר להפסיק. שגם אם ניסית כבר כמה פעמים ונכשלת, תמיד שווה לנסות שוב לצאת מהמחלה האיומה הזו.
עדיף לנסות שוב, גם אם הניסיון יגמר בכישלון זמני, מאשר להרים ידיים לנצח.

מצטרפת לקרן אור ולכרונית ומפצירה בך לגשת לרופא.
מה זה משנה האם מדובר בקרע בוושט או בבעיה אחרת, הרי בולימיה כשלעצמה היא סכנת חיים, נכון?

מקווה שאת מרגישה טוב יותר,
יום נפלא יקירה ולהתראות!

אני לא יודעת אם את זוכרת אבל בכללי הרקע ארוך השנים שלי הוא מאנורקסיה ולא בולמיה, למרות שמעת לעת גם ההקאות בתמונה לצורך העניין, אם כי ללא בולמוסים.
בכל אופן ב- 5 שנים האחרונות, עד לפני חצי שנה לפחות, הייתי "נקייה" לחלוטין מכל ה"אמצעים הבלתי כשרים" לסוגיהם, רק שהנזק לגוף שלי כנראה כל כך גדול, שלמרות שאכלתי כ- 700 קלוריות ביום, ואני עוסקת 2-3 ביום בפעילות גופנית נמרצת - המשקל שלי רק עלה ועלה, אז לפני חצי שנה- חזרתי בסופי שבוע למשלשלים וגם להקאות - כדי לעמוד ביעד של 300-400 קלוריות ביום, שזה, ביחד עם הפעילות המאוד אינטנסיבית לא פשוט.
זהו בקצרה.
כמוני כמוכן - אנחנו יכולות לכתוב דוקטורט על המחלה לגווניה, ואני יודעת שאני בהחלט יכולה לא להקיא אם אני רוצה, כפי שהיה 5 שנים, רק שכרגע אני חייבת לרדת חייבת חייבת בכל מחיר - וזה המחיר.
תודה בכל מקרה

אומנם לא כתבת לי אבל בכ"ז רוצה להגיב..
את כותבת שאת בוחרת לשלם את המחיר.ליפול לא בוחרים זה קורה כשלא בוחרים להרים ראש.
הבחירה הזאת תעשה אותך מאושרת??את מקריבה את החיים שלך,ולשם מה??הרי את סובלת,את נמצאת בסכנה קיומית ממשית,וכל יום שעובר לא עושה את זה קל יותר.
אהבה עצמית לא תלויה בשום דבר חיצוני.זאת לא קלישאה זאת האמת.אני אוהבת את עצמי היום,הרבה יותר ממה שאהבתי כשהייתי 10 קילוגרמים פחות,שבר כלי של עצמי,מרירה,מסוגרת,תלויה על בלימה.ואת יודעת מה גיליתי????שזה ממכר.ברגע שאת תאהבי את עצמך,אנשים יאהבו אותך.צריך ללמוד לקבל,ולא לפחד מזה..
את כותבת שאת יכולה לא להקיא אם את רוצה-את באמת חושבת שאת בשליטה??אני חושבת שהפחד שלך כ"כ עצום שהצמצום והסגפנות שאת נוקטת בהם,לא יפתרו את הבעיה לא משנה באיזה משקל תהיי.ואני יודעת שבתוך תוכך,מסתתר לו קול שזועק את הדברים האלו,רק שאת בוחרת להטביע אותו,להקיא אותו,לנסות לשכוח ממנו.ואי אפשר לעולם.
תאמיני לי הייתי בסיפור הזה קצת יותר מ-10 שנים בשביל להבין היום כמה לא הייתי באמת בשליטה.כמה המחלה ניהלה אותי,הסביבה ניהלה אותי.כמה שנים מחיי ביזבזתי בסבל.כמה כאב גרמתי לעצמי ולאנשים שאוהבים אותי.
מאחלת לך שהתובנה הזאת תגיע אלייך במהרה,ואני כאן כדי לסייע לך בכך,רק אם תירצי.
קרן אור

אני יודעת מצוין את כל מה שכתבת - גם אני ב"עסק" כבר 17 שנים - עם הפוגה של חמש שנים בה ניסיתי להיות נורמלית והגוף בגד - אפרופו שליטה...
אני מבטיחה שמי מכן שהייתה לה הפרעת אכילה היתה עוברת את אובדן השליטה המוחלט על הגוף והמשקל כפי שאני חוויתי - לא היה מגיב אחרת ממני... אם היית עולה במשקל ללא שליטה, אוכלת 700 קלוריות ביום ומוציאה 1,000 קלוריות באימון אינטנסיבי, ועדיין עולה במשקל עד ל- BMI 24 , האם עדיין היית מצליחה להגיד לעצמך את מה שאת אומרת לי עכשיו?
תנסי רגע באמת לחשוב על מה שאני מציגה כאן ביחס לעצמך, אני מבטיחה לך שאם אני לא הייתי חווה את התיסכול הנוראי הזה הייתי יכולה להיות היום במקום שלך...
טסה לאימון,
יום טוב

כתבתי לך מקודם תשובה ארוכה,אבל היא נמחקה..אנסה לשחזר שוב.
תראי,הייתי במצב הזה אז אני מרשה לעצמי כן להגיב.את חושבת שתמיד הייתי בתת משקל??ממש לא.זה קרה רק בשנים הראשונות,שהכול היה נראה קל,שהמשקל ירד מהר.את בטח יודעת את זה,זה הרי לא שונה כ"כ מאחת לשניה.ואז מגיע הרגע שהגוף דווקא לא בוגד בנו אלא מנסה להאט את התיפקודים הכרחיים שלו,עמ"נ לשמור עלינו.ואז גם כשאכלתי 400 קלוריות ביום והתעמלתי פעמיים ביום עליתי במשקל.את חושבת שזה לא תסכל אותי??את יודעת כמה פעמים ישבתי מול הדיאטנית וצחקתי לה בפנים כשאמרה לי שכשאוכל יותר אצליח לרדת בסוף במשקל??
ואז ניסיתי זאת.עליתי במשקל נכון,אבל אח"כ הגעתי לאיזון עד המצב של היום בו אני אוכלת "רגיל" ונשארת באותו המשקל.את בעצמך כותבת שהמשוואה של להוציא יותר להכניס פחות לא עובדת בשבילך יותר.אז לא הגיע הזמן לשנות את המשוואה למשהו אמיתי ארוך טווח והכי חשוב בריא??לא הגיע הזמן לעשות משהו בשביל הנפש שלך והגוף שלך??17 שנה הם משרתים אותך,יגיע יום שגם הם לא יסחבו יותר ואז מה??
את יודעת אני כבר 7 שנים "בריאה",ז"א שאני שולטת במחלה ולא היא בי,ועד היום אני מתמודדת עם נזקי המשלשלים.ותאמיני לי שזה סבל אמיתי.
וה-BMI לא משנה כרגע.וגם אם את לא מרוצה ממנו למרות שהוא תקין,אז תעשי משהו מסודר ובריא כדי לטפל בו.הרי כולנו כאן לפחות אחרי עשור עם ה"א,והצלחנו.למה שאצלך זה לא יקרה??
אני לא זוכרת בת כמה את ואם עברת טיפול בעברך,אבל אני חושבת ששווה היום לחזור לטיפול ממקום אחר.לא להתייאש.לקום ולפעול למענך,למען הנפש והגוף המיוסרים שלך.תאמיני לי היום ממקום בריא,אני מבינה שגם עם כמה קילוגרמים עודפים,אני שלמה עם עצמי.זה ממש לא משנה.מה שחשוב הוא שאני לא קמה בבוקר ומתעסקת בהתעמלות אובססיבית ולא מרעיבה את עצמי,בקיצור לא חושבת כמו משקל מהלך כל היום.את יודעת כמה שקט פתאום יש לי בראש??
אימון נעים,קרן אור

כשמך כן את...
אני מקנאה בך מאוד, משתוקקת להבין את השקט בראש שאת מדברת עליו, אך לא יכולה להשלים עם עלייה שכזו במשקל... שבעת טיפולים ואשפוזים, ניסיתי הכל ולתקופה נראה היה שגם מצליחה - עשיתי הכל על מנת להתמודד עם המשקל הגבוה הזה הבלתי נסבל, חמש שנים של חיפוש אחר התשובה למה זה קורה ומה ניתן לעשות. עשרות רופאים, מדקרים, אלטרנטיביים, הומאפטיים, דיאטנים, אנדוקרינולוגים, אירדיולוגים, מומחי תזונה למיניהם - ניסיתי גם לאכול יותר, מעט יותר, על מנת להעלות את המטבוליזם - הדבר היחיד שעלה מ- 1,200 קלוריות זה המשקל שלי...
מקנאה בך מאוד מכל הלב, יודעת במדויק כמה קשה להתמודד עם הסבל של המשלשלים- אחרי 10 שנים של שימוש יומיומי ב-100 לקסעדין, אני בהחלט יודעת על מה את מדברת...
כבר כמעט חצי שנה שעשיתי את הסוויץ' בראש וגם בהתנהגות, המשקל ירד קצת, לא נשקלת אבל לפי הבגדים יודעת...אכלתי כבר פחות מעכשיו ועליתי במשקל, כך שלא יודעת מה גורם כרגע לירידה, וגם לא כל כך חוקרת. אדישה משהו, ריקה, ריקנית... רחוקה מתת משקל ולמען האמת גם לא שואפת לחזור ל- 35 ק"ג, אבל רוצה לשקול פחות מעכשיו לרדת עוד מידה אחת לכיוון 34-36... גם ככה הגוף שלי לא נותן...
חזרתי מאימון ערב, כמו שאת יודעת היה גם אימון בוקר, מפוצצת מקערת חסה ענקית וכרוב מבושל במים...ועוד תה ועוד תה ועוד אחד לפני השינה...
אין מה להוסיף, ואולי כבר אמרתי הכל...
לילה טוב

כתבת שאת יכולה לא להקיא אם את רוצה, שזה עניין של בחירה.
לא מפקפקת בטענה הזו, רק את יודעת מה נשלט ומה אינו נשלט, וגם לא שופטת או מבקרת.
אך בכל זאת - אם הבנתי נכון, חזרה להקאות ולשימוש במשלשלים הוא המחיר שאת סבורה שראוי לשלם כדי לרדת במשקל.
ומה אם התופעות הנלוות? החשש לקרע בוושט? הסכינים בגרון? כאבי בטן עזים? עוד נזק למערכת העיכול, לשיניים, למערכת ההורמונלית?
האם כל אלו הם מחיר סביר?
האם לא ברור שהחזרה להקאות ולמשלשלים תאט עוד יותר את חילוף החומרים שלך ותכניס את הגוף למצב מצוקה חמור?
יודעת שאת מכירה היטב את כל התופעות והנזקים, אך השאלה היא האם לקחת אותם בחשבון כשחישבת את המחיר שאת עומדת לשלם.

כמו שציינתי, אני רק 4 חודשים מחוץ למחלה. הלוואי ואחזיק שם בחוץ עוד חמש שנים ואף יותר. אבל כבר היום אני יכולה לומר בלב שלם -
אני לא מוכנה לשלם עוד את המחיר הזה. כי גם כך אני כבר משלמת מחיר כבד על הנזקים שגרמתי לעצמי, ולפעמים מרגישה באוברדרפט רציני.

מאד מקווה שתשני את החלטתך ותחזרי לדרך בריאה יותר.

יום נפלא,
שלי.

מי כמונו יודעות שהאיום על נזקים אפשריים לא ממש מרתיעים... את יודעת מה, אדבר בשם עצמי - אותי הם לא מרתיעים... תאמיני לי שראיתי את המוות יותר מפעם אחת, על אמת לא כקלישאה, ועדיין אין בי מורא, לא על עצמי לפחות...בעיקר על היקרים לי...
אני מאחלת לך שתצליחי, בחיי שגם אני ניסיתי, ובעצם אם חושבים על זה ביחס למה שהיה בעבר מצבי לא כזה גרוע, אם כי בהחלט לפי קריטריונים דיאגנוסטיים מקצועיים הסימפטומים בהחלט דומיננטיים כרגע - אבל הכל יחסי...
אם הייתן יודעות איזה אבסורד זה - יש לי תואר שני בייעוץ חינוכי, תואר טיפולי, ואני בעצמי כנראה די פסיכית בסופו של דבר... באמת אבסורד...כמה מטעה, כמה נורא, כמה פאטת...
בא לי לקרוע את המסכות ולפרוץ החוצה רק שהמסיכה מניילון והאוויר נגמר...