שלי זו שוב ליטל.

שמחה שחזרת, ושמחה שספרת על עצמך.
מקווה שעצם השיתוף במצוקה שאת חשה עוזרת לך מעט...

קודם כל, חשוב שתדעי שלבולימיה "נופלות" נערות ונשים, נערים וגברים השונים זה מזה, חלקם לאחר שסבלו מעודף משקל, אחרים בעקבות אנורקסיה, וגם כאלו שמעולם לא היתה להם בעיה של השמנה.
בולימיה מתפתחת לא רק מאהבה לאוכל, או בעקבות רצון לרזות וקושי לאכול "לפי הספר" - כמויות סבירות, מזון בריא.
הסיבות, המניעים מהם מתפתחת המחלה, גם הם מגוונים מאד ומשתנים מכל אדם, אך בהרבה מקרים ניתן למצוא נקודות דמיון.
למשל, רבות מאיתנו נוטות להיות מופנמות מאד, מתקשות לשתף אחרים בתחושות מועקה וכאב, וכל התסכול והסבל מופנה פנימה. אחת הדרכים לפרוק היא ההתעללות בגוף, זלילה והקאה. במקום לשחרר החוצה רגשות, כעסים, דרישות, אנו מקיאות.
אחרות חשות צורך עז לרצות את כל הסובבים אותן ופוחדות לאכזב. פוחדות להודות שקשה להן, פוחדות להשמין, ובסופו של דבר - מאכזבות את עצמן.
בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שלמרות שאת מאמינה שנפלת לתוך כל זה מתוך רצון לרזות וקושי בשליטה עצמית מול מזון, אני מאמינה שיש גורמים נוספים.
מאמינה שאם תגשי לטיפול נפשי תוכלי להכיר טוב יותר את עצמך.
תביני מה המקור של האכילה הבלתי נשלטת, מה הם הגורמים להשמנה, ובעיקר - מה הגורמים לבולימיה.
כך יהיה לך קל הרבה יותר לצאת מהסיוט הזה - ואני מצטטת אותך! זהו סיוט אמיתי שלא מסתיים עד שלא מתקבלת החלטה לשים לא סוף!

אני מכירה היטב את הבושה שתארת, ההסתרה היומיומית, החרדה להחשף במחלתך. את באמת מוכנה להמשיך כך?

ושוב אחזור לנושא של התגובה הקודמת: צום אינו פתרון. הרעבה עצמית לתקופה רק תחזק את התשוקה למזון, לזלילות.

בעזרת טיפול פסיכולוגי ויעוץ תזונתי תוכלי ללמוד לשלוט בדחפים האלו של זלילה, הקאה או הרעבה, ותלמדי איך לאכול נכון ובריא.

והכי חשוב, גם אם קשה מאד - צריך ללמוד לקבל את הגוף כמו שהוא. להכיר את החולשות שלו והצרכים שלו, ללמוד מה המשקל המתאים לו מבחינה בריאותית ולשאוף לשמור על משקל זה ללא התעללות וגרימת נזקים.

לא זוכרת אם קראתי זאת כאן, או במקום אחר, אך זה משפט יפה ונכון:
כפי שלא ננסה לנעול נעל במידה 36 אם מידתנו הטבעית היא 39, כך יש להתייחס למבנה הגוף הטבעי ולהסתגל למשקל ולמידות המתאימות לו.

מבקשת ממך לפנות לעזרה. את צעירה מאד ויש לך הזדמנות נפלאה לסיים את גיל ההתבגרות כאדם בריא, חזק ומודע, ולחסוך לעצמך המון סבל וכאב בעתיד.

אנחנו כאן להמשיך ולתמוך.
שלך,
שלי.