היי פרפרה!

כואב מאד לקרוא אותך, וחייבת לומר שגם מתסכל.

עם זאת, אני מסרבת להאמין שאין דרך החוצה, שכוח רצון, החלטה נחושה וטיפול מתאים לא יכולים לעזור.

אני לא תמימה או שאננה, ברור לי שרמה זו או אחרת של אובססיביות למשקל גוף ולמזון תשאר תמיד. אך בהחלט מאמינה שאפשר ללמוד להתמודד ולקבל משקל גוף שאינו מושלם מבחינת התפיסה החולה שלנו, וללמוד לחיות עם משקל גבוה יותר, בריא יותר.

מאמינה שאפשר לסלק חלק גדול מהמחשבות הטורדניות ולפנות מקום להרבה דברים אחרים, בעיקר לכאלו שמאפשרים אושר וסיפוק אמיתי, ולא רק שביעות רצון רגעית בלבד כמו זו שמתעוררת כשהמשקל מצביע על ירידה, כשהבגדים נופלים ממך, או אחרי אימון, המנעות ממזון, או ה"היי" של אחרי זלילה/הקאה.

לא יכולה לדבר בבטיחון שכזה כמו קרן אור, כי לפני עוד דרך ארוכה. אך בכל זאת, אני לא מתכוונת להרים ידיים, גם כאשר יעלה המשקל.

15 שנים של מעגלי הפרעות אכילה הספיקו לי. לא מתכוונת לערוך גם פוסט-דוקטורט בנושא.
מקווה מאד שתבחרי להמשיך את חמש השנים הטובות יותר שהיו לך, גם במידה גדולה יותר מ 36.

לילה טוב,
שלי.

שלי יקרה,
מה שכתבתי לקרן אור - גם בשבילך.
מתפוצץ לי הראש, פורשת כרגע, אולי אשוב אח"כ...

נראה לי שאני לא מצליחה להסביר נכון את המצב, אז אני אנסה בכל זאת, וכמה שיותר קצר, רק כדי שלא נדבר בשני רבדים שונים:
מגיל 14 עד גיל 27 שקלתי בין 32-44 ק"ג, הגובה שלי הוא 1.68, בערך מגיל 14... אשפוזים, טיפולים - תמיד שיתפתי פעולה עם הטיפול ולא התנגדתי... רק שהמשכתי לקחת 100 לקסעדין ולהקיא כל מה שנכנס לפה...יש תקופות שיותר ותקופות שפחות. הייתי מאושפזת בתל השומר כמה וכמה פעמים, צברתי שם בסה"כ וותק של שנה פלוס.. וגם 68 !!!! יום של זונדה מלאה, 24 שעות, כי מערכת העיכול שלי נהרסה לחלוטין והיה צורך לשקמה מאפס, כמו פג, ככה הגדירו את זה שם.
בכל אופן אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם לפני 5 שנים השתחררתי במשקל 49 ק"ג עם תפריט של 2000 קלוריות שאותו צמצמתי מיד בחצי כשיצאתי ומאז התחלתי לעלות ולעלות ולעלות... ברור שמשהו השתבש ועל המשך הסיפור כבר דיברתי פה... דווקא עכשיו ירדתי קצת אז כדי לא לפתוח פה לשטן עדיף שאשתוק...אבל כמובן שאני אוכלת כ- 600-700 קלוריות ומתאמנת בין 12-17 שעות בשבוע, הרב אימון עצים.
זהו , רק כדי ליישר קו.
הקנאה בך, קרן אור נובעת בדיוק מהמקום שאני לא מסוגלת להיות בו ואת מצאת את הכוחות כן... מזה שיש לך משפחה וילדים, מזה שהרפית את השליטה.. אני לא שם . לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא היה משתבש אותו עניין עלום בגופי...נראה לי שהייתי יכולה להיות איפה שאת היום.
עצוב.
לי.

ברור לי מה השתבש-את כותבת שהשלמת עם הטיפול,אבל כולנו יודעים שבמצב כמו שהגעת לת"ש היית חייבת קודם כל להעלות את המשקל,הטיפול האמיתי השתבש שם,כי את רצית כבר להשתחרר אז כביכול שיתפת פעולה,אבל פרט ללהוציא אותך מכלל סכנת חיים באמצעים פיזיים,לא באמת "היית" בטיפול הנפשי שהוצע לך.זה לא אומר שהוא לא יעיל,זה אומר שבשלב לא יכולת\רצית לקבל טיפול אמיתי.וכמובן שהמחלה היא סימפטום למשהו עמוק הרבה יותר,אז היא חזרה ובגדול.
את כותבת שאת מקנאה בי-ואם אגיד לך שהמחיר שהייתי מוכנה לשלם הוא לשקול יותר ממך כרגע ובגובה נמוך יותר,האם היית עדיין מרגישה את אותה הקנאה??סתם נקודה למחשבה.
ברור לי כבר מה תהיה תשובתך ולכן אומר לך דבר אחד-המשקל לא ישנה את מי שאת,גם אם תירדי שוב לאותו משקל מסכן חיים,הכאב הבדידות הסבל ילוו אותך .טיפול אמיתי כן עשוי לשנות זאת.מהמעט שהכרתי אותך לא מתאים לך להרים ידיים ולוותר כך על האושר שלך.את בעצם אומרת דבר אחד-אני בוחרת לסבול.אני יודעת שאשלם מחיר יקר מידי בעצם בשביל כלום.כי הרי את לא הופכת מאושרת יותר כשאת יורדת במשקל נכון??זאת אשליה,שפרט לכמה דקות אושר על המשקל,נעלמות ונשאר רק הכאב האמיתי,זה שאת מנסה להחביא.
אם את רוצה להיות במקום שלי,קומי ותפעלי.
שלי עשתה זאת,וראתה שיש חיים אחרים טובים יותר שהיא לא הכירה כי המחלה חסמה את עינייה.אני בטוחה שאחרי שקצת הוקל לה היא לעולם לא תחזור לשם.כי היא הבינה שלמצוקות בחיים ולקשיים צריך למצוא פתרונות אמיתיים,ולא להתחבא מאחוריי הפרעה כזאת או אחרת.זה עניין של גישה.
עצוב??בהחלט כן.כי אני יודעת שיכול להיות לך אחרת,אבל את מסרבת לראות זאת.
תרגישי טוב,
קרן אור