ערב טובבב!

טוב, חוץ מהפרעת אכילה - פעילה או כבויה - יש לנו לפחות עוד משהו משותף: גם אני מאוד אוהבת את סיימון וגרפינקל :)
לשאלתך - לא ציפיתי שתגידו לי שום דבר שאני לא יודעת... אני לא חושבת שאתן מקבלות את התמונה נכונה - אני לא בתת משקל, אבל כן, הבקע העמוק הפך לשריטה, אבל השריטה עדיין קיימת. את ההרפייה הזו שחלק מהבנות מתארות כאן - אין לי. וכן, אם הגוף שלי היה מאפשר הייתי חוזרת לתת משקל. היום אני גם אשלים עם BMI 20 , אפילו אשלים באהבה. אני מקווה שאני לא מאוד רחוקה משם היום .( אולי זה השיעור מכל הסיפור שאני עוברת בשנים האחרונות?)
גם אני מעל גיל 30, כולם אומרים שאני נראית מצוין, מתפלאים איך אין לי בן זוג - אבל אין לי, ואני באמת לא ממש מבינה למה, אני עובדת בעבודה שאני לא אוהבת כי רק ככה אני יכולה להכניס 3 שעות אימון בבוקר, מכל כיוון שאני לא מסתכלת החיים שלי ממש לא משהו, אז בעצם למה כדאי לסבול כל כך? ולא, אל תבינו לא נכון זו לא אמירתו של השכוב על פסי הרכבת אלא סתם מחשבות שמובילות אותי למסקנה שהדבר היחיד שבאמת משאיר אותי אם איזושהי תחושה טובה בחיי - זה שאני ארד במשקל ושאני אוכל מאוד מעט. חולני ? כן. מובן? לא תמיד. רצוי? ממש לא. מציאות? כנראה שכן.
אני תקועה בהרבה רבדים של חיי, וגם ברובד הזה. אולי אם היתה לי זוגיות זה היה נראה אחרת. אבל אין לי, אז מה הטעם לנדוד במחשבות סרק.
דרך אגב, סתם שאלה - למה בחרת בכינוי כרונית? לפי מה שאני מבינה מדברייך עברת את השלב הזה, יכול להיות שהוא מתאר את המצב שלי יותר מאשר את שלך...
בכל מקרה סופשבוע נעים לך ולכולן.

התמונה שאת מגדירה "כנכונה" לא משנה את הפרטים החשובים-שלא משנה באיזה משקל את!!ההפרעה היא הבעייתית!!ההתנהגות והחיים שמושלטים על ידה,והשליטה שלה בדפוסים הכללים שלך(את בעצמך כותבת שהשלמת עם עבודה פחות טובה מבחינתך,רק בגלל שהיא מאפשרת לך להתעמל באופן אובססיבי)-היא המחלה!
את כותבת שאין לך בן זוג ואת לא מבינה למה-אני אגיד לך למה:כי המחלה היא בן הזוג שלך,והיא לא מאפשרת\תאפשר לקבל שום קול אחר "בריא" יותר.כדי להיות נאהב צריך להיות מסוגל לאהוב,והמחלה היא בן הזוג הקנאי שלך שעד שלא תשתחררי ממנה,לא תאפשר מקום לבן זוג אמיתי ותומך.אנחנו צריכות ללמוד לאהוב את עצמנו,כי איך יאהבו אותנו אם אנחנו לא מאושרות מהמראה שלנו,ממי שאנחנו???
סוף שבוע נעים,
קרן אור

עניתי לך כאן בבוקר, אין לי מושג לאן זה נעלם...כבר לא זוכרת מה כתבתי אבל בשורה התחתונה - הכל ידוע בראש, בראציונל, יכולת הביצוע והמימוש - שואפת לאפס...
תהני מהסופ"ש...

עצוב ומרגש כאחד לקרוא את מה שאת כותבת...אבל אני יודעת כמה את נאחזת,כמה את נלחמת,בעיניי זאת השליטה האמיתית,לא לוותר.גם לי אחרי 5 שנים "בריאות" יש לפעמים רצון להרים ידיים,לוותר,לזרום ולא להתמודד,אבל אני מבטלת את התחושות הללו,וכנראה שלכל מי שסבלה מה"א באיזשהו אופן תמיד המקום "המוכר" יקרוץ,וינסה למשוך אליו חזרה..אבל את ואני וכל מי שיצאה ,יודעות עד כמה זה בור שחור וסוחף,ועד כמה קשה עבדנו כדי להרים את הראש,ולנשום אוויר נקי לריאותינו החנוקות מקוצר החיים...אני אופטימית,כי אני יודעת שהמאמצים ישאו פרי,ואת יודעת למה??כי הבנו כבר לפני כמה שנים את האשליה שהמחלה מנסה למכור לנו,ו"עבדנו" מאוד קשה כדי להגיע לנקודה שבה כל אחת מאיתנו נמצאת,גם אם היא לא מקוטלגת או נמצאת באיזה שלב דמיוני,ואני מסכימה איתך שכל אחד עובר את השלבים בקצב ובצעדים שמתאימים לו...
אהובה שלי,אוהבת אותך את כבר יודעת,ואני מקווה שכל יום שיעבור את תלמדי איזה בן אדם מדהים את,ותאהבי את החבילה שנקראת כרונית.
שבת שלום,
קרן אור

את צודקת בהחלט - את כבר יודעת מזמן שאני חושבת שכל מי שסבלה מה"א תישאר מצולקת עם זיק של חולי שתמיד יישאר שם בפנים. פשוט משום אחרי גיהנום נפשי ארוך שנים שכזה, אין מצב להישאר ללא פגע.

את חושבת שיבוא יום ואני אוהב את כרונית? לא יודעת. אני לא מחפשת לאהוב אותה. יספיק לי להשלים אתה.

אני חושבת שלחיות ללא ה"א פירושו של דבר לחוות את הרגשות במלוא עוצמתם. ברגע שנופלת ההגנה הפסיכולוגית שמספקת ההפרעה, את נשארת חשופה מול כל הקושי הנפשי שלך. יש שיקראו לזה "לחיות את החיים האמיתיים", אבל זהו, שאני לא אוהבת את החיים האלה. לו הייתי אוהבת אותם, יתכן ולא הייתי מפתחת הפרעת אכילה אידיוטית וארוכת שנים שכזו. מה שאני מנסה לומר הוא, שלא מחכה לי כד של דבש בשום מקום - לא בתוך ההפרעה, וגם לא מחוצה לה. אבל לפחות אני "חיה את החיים האמיתיים", נכון?

המון תודה, נשיקות ואהבה!

ממני.

ראשית, הפרעת האכילה שלי אינה כבויה, והיא גם לא תכבה. מדוע? כי הרי היא נובעת מנסיבות חיי, שפצעו בי לנצח. אבל זה לא מונע בעדי מלהילחם בה ולהשאיר אותה בשליטה ועל אש קטנה.

שנית, אני לא רוצה לדבר כרגע על המשקל שלך, בתת או לא בתת, ועל כל הנתונים היבשים (אך החשובים, אין מה לעשות) האלה, כי הרי מדובר בתחושות סובייקטיביות, והתחושה האישית היא זו שקובעת את נקודת היחס שלך לעניין. אז אני אדבר רק על המצב הנוכחי שלך.

יקירתי, האם טרם התעוררת מן האשליה הזאת?? הרי התחושה הטובה הזאת שמקורה באי אכילה ובירידה במשקל היא רק אשליה, וכדרכה של אשליה, ארוכה ככל שתהיה, גם היא תתפוגג בסופו של דבר ותשאירך מרוסקת לרסיסים על הרצפה, ועם דכאון גדול מאד.

ואז מה יהיה? תתאבדי? תלכי לפסי הרכבת? או שאולי בסתר לבך את מקווה שהיא תקדים ותהרוג אותך לפני כן?

עד לפני כשנה-שנה וחצי עוד הייתי תקועה בנקודה מחשבתית כמו שלך - שאני מוכנה להקריב הכל כדי לשמר את "פירות" ההפרעה הזו. ואכן הקרבתי. התפשרתי בעבודה (שתהיה לי פחות קשה כדי שאוכל להתמיד בהרעבה שלי), התפשרתי בלימודים (האטתי אותם עד כדי סף פרישה מהם), התפשרתי בחיים. אבל אח"כ הגעתי לכזאת נקודת מיאוס והבנתי שאין לי יותר לאן ללכת. די, מיציתי את ההפרעה הזו לגמרי, אני מכירה את כל התחושות שלה, לא נותר שום "היי" אלא רק דאון, ומה שהכי הרגיז אותי – לא ירדתי יותר גרם במשקל. פשוט – הכל נעצר מבפנים. זהו. ו-כן, איבדתי טעם ומטרה, הרגשתי חרא ביותר, רציתי למות, אבל הנה, אני פה. למה?? ת'אמת?? אני בעצמי לא יודעת למה. משהו בי מבפנים לא נתן לי לפרוש באמצע. אני רוצה לצלוח את החיים שהוקצבו לי בצורה נאותה מבלי לגדוע אותם באמצעם. אני מחפשת בכוח משמעות. ומעל הכל - אני רוצה להאמין שהמאמצים הסיזיפיים שלי היום ישאו פרי מחר.

מדוע אין לך זוגיות? נו, זה ברור. יש לך זוגיות, אבל לא עם הדבר המתאים (בערך כמוני). ולא תהיה לך זוגיות בריאה עם גבר עד שלא תסתכלי לעצמך בעיניים ולא תסיטי במהירות את המבט. ולכן אני לא מתפלאה על עצמי למה אין לי בן זוג לחיים. זה דווקא נהיר לי ביותר.

לשאלתך – בחרתי בכרונית כי זה הכינוי ההולם אותי ביותר. כתבת ש"עברתי את השלב הזה". איזה שלב? יש הרבה שלבים בדרך. אני עוברת שלב-שלב. אני לא בריאה, אני כבר לא חולה, אני היא מי שאני, מנסה להמשיך מבלי לדחוס את עצמי בכוח להגדרה כזו או אחרת. וכן, אני כרונית, כי לא להאמין, אבל חלפו למעלה מעשרים שנה מאז התחלתי לתרגם את שנאתי העצמית ולנסות לעצור את חיי בחדרי חדרים בדרך חולנית ומעוותת. אז כרונית הוא אכן הכינוי ההולם אותי ביותר.

שיהיה לך המשך ערב נעים.

כרונית.

נשמע שאת מדברת מתוכי...אין מה להוסיף מרעיד ועצוב... כנה ואמיתי להחריד... אני כבר התרסקתי לתהום הריקנות שאת מתארת, רק שבניגוד אלייך "אספתי" את עצמי דרך הפרעת האכילה בחזרה, לאותו לופ אינסופי שסופו ידוע לי מראש... לא יודעת מה לעשות, איך איך איך להגיע למקום שאתן כולכן מתארות...
:(

תקשיבי לי - את לא אספת את עצמך בחזרה. את ברחת בחזרה לזרועות המחלה שקרצו לך שם, כי את חיקה, עד כמה שהוא רע ושטני, את מכירה, ותמיד הרבה פחות מפחיד לחזור למה שמכירים.

איך תגיעי עם עצמך למקום אחר?? רק בעבודה קשה. רק בסוג של התחלה של ויתור. ברגע שמתחילים ולוותר - הלחץ יורד. זה מין חוק פיזיקלי כזה. זה כמו שאת רבה עם מישהו, ואתם מתווכחים ומתווכחים והעצבים ממריאים והצעקות רמות... ואז פתאום את מחליטה לצעוק: "טוב, בסדר!!!". אוטומטית האווירה משתנה ומפלס העצבים יורד.

גם כאן זה דומה. ברגע שתפסיקי לריב עם עצמך ועם גופך, ריב שלא מוביל לשום מקום אלא רק לחולי ולמוות, רק אז יתחיל השינוי. ברגע שתתחילי ללחוש לצרכים הבסיסיים שלך "טוב, בסדר" - הם פחות יציקו לך ויאפשרו לך להתחיל לטפל בעצמך אט-אט.

הרי ברור לך שככה לא תוכלי להמשיך, נכון? הרי את יודעת הכל ואני לא מחדשת לך כלום.

ועוד משהו: את מדברת על "המקום ההוא שאנחנו נמצאות בו". אז שוב, אני אדבר רק על עצמי: היום אני נמצאת במקום אחר מבחינת המחלה, אבל אני אותו אדם ואני לא אוהבת את עצמי ויש לי הקשיים שלי. אז גם כאן - אין שחור-לבן. יש רק גוונים - כהים יותר או בהירים יותר.

תרגישי טוב.

כרונית.

ברור שהאספתי היה במרכאות, וברור שהשליטה הכי גדולה באה מהרפיית השליטה, חוויתי את זה ולו לזמן קצר לפני שנתיים או שלוש וההרגשה הייתה אלוהית... הראש עובד וקודח ב"איך" אולי גם פה צריך קצת להרפות..
לא יודעת מה להגיד לשם שינוי נגמרו לי המילים...

פרפרונת, גם לי אין כ"כ מה להוסיף על כל מה שכבר אמרתי. האם היית רוצה לשחזר את ההרפיה הזו של לפני שנתיים-שלוש שאת מדברת עליה? במידה וכן, את יודעת טוב מאד מה את צריכה לעשות. ואם חלילה לא - אז באמת שאין מה לעשות. אלה הם החיים שלך, והאחריות עליהם מוטלת רק עלייך.

אגב, חוש הומור הוא נפלא, אבל כפי שאת רואה - הוא ממש לא עוזר כשזה מגיע להפרעות אכילה.

שתהיה לך שבת נחמדה,

כרונית.

מה שלומך, יקירה? אני מבינה שעברת ממש עכשיו שינוי טרי ומבטיח, אם כי אינני יודעת מהו. בכל אופן, אני מניחה ומקווה שההרהורים והלבטים האחרונים הובילו אותך לקבלת ההחלטה הנכונה, ובכל מקרה אני מאחלת לך בהצלחה בהמשך.

אני בסדר, תודה. עבר עלי שישי די טיפוסי, כאשר העננים שבשמים תרמו גם להתעננות שבתוכי. אך מה לעשות? כזו אני, ובזה אני מאד שונה מקרן אור החמודה...

ו-לא, אני לא חושבת שזה טיפשי בכלל. הרי כל שינוי במצב מסוים בחיים מעורר אדוות של שינויים ברדיוס שלו, ודבר מוביל לדבר. זה כמובן פועל גם לחיוב וגם לשלילה, כאשר המטרה הכללית בחיים היא לנתב את זה לכיוון החיובי בלבד.

נכון, המלחמה שלי היא מלחמת חרמה, ומה שכתבתי לפרפרה בעצם משקף את האמת שלי ותו לא. זה המצב שלי, אלה החיים שלי וזה מה שיש. אני שמחה שאת רואה את מושג הכשלון כפי שאני רואה אותו, לפחות בכל הקשור למחלה, ואני בטוחה שזו הסיבה לכך שאת מציינת בימים אלו גמילה בת ארבעה חודשים. גם אני בהחלט מאחלת לך שהמאבק הפנימי הממושך יסתיים בנצחון בריא.

וזו ההזדמנות גם להגיד לך שאפו על 4 חודשים "נקיים". כל הכבוד!

תודה על התגובה החמימה ושבת נעימה!

כרונית.

מה שלומך יקירתי? האם הצלחת להפיג מעט את התשישות בבוקר שישי רגוע? או לחילופין, האם התשת עצמך בנקיונות וסידורים?

ההודעה שלך ריגשה אותי מאד. את כותבת על המלחמה שלך באופן ישיר כל כך וללא שום רחמים עצמיים. כואב לקרוא, אני מרגישה המון ביקורת עצמית קשה וחותכת. ועם זאת, תמיד משמח לשמוע על קיומם של הקולות הטובים, של כוחות האור הנלחמים בכוחות החושך...
ומרגישה בדיוק כמוך - כשלון, בעיני, הוא לחזור ולאפשר למחלה לשלוט בי ולחיות באשלייה ששליטה במשקל היא שליטה אמיתית, ראויה, שתעניק לי איזה סוג של אושר וסיפוק עצמי.
מאחלת לך ולי שהמאבק הפנימי יסתיים יום אחד כשידם של קולות ההחלמה והבריאות תהייה העליונה.

אני אכן עמוסה, אך לשם שינוי דווקא בתהליך חיובי ומשמח של שינוי (מיקום. לא אפרט במילים אך נראה לי די ברור...). מקווה שהשינוי הזה יעזור לי להמשיך הלאה בדרך טובה, לא רק במסלול ההחלמה אלא גם בתחומים אחרים.

זה אולי קצת טפשי, אך לפעמים אני מאמינה ששינוי אחד, גם אם הוא חיצוני ושטחי בלבד, יכול לעודד עוד כמה שינויים חיוביים והתפתחות קדימה.
והאמת היא, אף אם זו אמונה טפשית, מה זה משנה? העיקר שהיא מגבירה את המוטיבציה שלי להשתפר ולהתקדם!

כמובן שגם אני אוהבת להאזין לצמד המופלא, אך אצלי הם מתקשרים לנסיעה, טיול, משהו ששומעים באוזניות באיזה אוטובוס מלא אנשים ובכל זאת מרגישים לגמרי לבד... ואחריהם בוב דילן.

שיהיה לך סוף שבוע מאד רגוע יקירתי, מקווה שנפגש שוב במהלכו.
חיבוקים חזקים,
שלי.

אכן התקדמות רצינית!
ומקווה שבאמת נשארת במיטה עם קפה, עיתון ונמנום קצר עד ששבו הילדים מהגן.
איך את מרגישה? יש שיפור?
אין צורך להודות לי, רק חשוב שתזכרי שכבר פזרת פה אין סוף קרני אור חמימות ובהירות, קרניים שמצביעות על דרך וכיוון ספציפיים מאד... קרניים שמכוונות שוב ושוב אל נקודה טובה יותר ובריאה יותר.
עד כה עבר עלי יום נעים ביותר, התעמלות בוקר וטיול קצר עם חברים. המשך הערב והלילה מתוכנן להתכרבלות על הספה, קריאה ואיזה סרט, כי מחר כבר שוב מצפים לי כל מיני סידורים ועניינים טכנים משעממים.
ולשמחתי הרבה, סוף שבוע זה משוחרר ממחויבויות משפחתיות וטוב שכך, כי קצת נמאס לי...
שיהיה לך סוף שבוע נפלא יקירתי, תרגישי טוב!
נשיקות,
שלי.