אני צריכה עזרה .....בבקשה תעזרי לי!

עצוב לקרוא את כל הכאב והייאוש ש"זועקים" ממכתבך.
את שואלת איך אפשר לעזור לך??את צריכה להחליט שאת מוותרת על הפרעת האכילה.אין קיצורי דרך.אני מאוד מתחברת לתחושת "החמצתי את הנעורים" שלי,כי המחלה גורמת לנו להפסיד בכל המערכות-את הבריאות שלנו,את האושר,את התקווה ואת כל הדברים הקטנים שאנחנו לא עוצרות ושמות לב אליהם.כי המחלה תופסת את כל המקום הזה בנו.ורק אחרי שתביני זאת,ותוכלי להרפות ,תעברי לשלב הפתרון.זהו השלב "הקל" יותר לטעמי,כי ברגע שיש לך "תוכנית אסטרטגית" את פשוט יודעת שאת הולכת בדרכה.ונכון,יהיו סטיות מהדרך,וצריך להתכונן אליהם."יצופו" גם תחושות קשות,שניסית להקיא אותם ,ועכשיו תדרשי להתמודד איתם.זה לא תהליך מהיר או קל,אבל זה אפשרי ואם תעברי אותו את תביני שכל דקה של סבל והתמודדות עצמית היתה שווה את זה.
ועכשיו איך??אני מכירה את ההתלבטות "הכלכלית" שלך.ואני יכולה להגיד לך שיש מרפאות חוץ שאת לא משלמת שקל ומשלבות את כל האספקטים הנדרשים -טיפול תזונתי ונפשי.
אם תכווני אותי לאיזור מגורים,אוכל לתת לך טלפונים.ואל תדחי למחר,כי המחר כבר הצטבר ל-4 שנים,וכל יום שאת יכולה להתחיל לעשות משהו בשביל לקדם את עצמך,חשוב.
ועוד דבר-את לא עושה שום דבר לאמך,נכון היא תהיה עצובה מכך שהבת שלה הורגת את עצמה,אבל הדבר החשוב ביותר הוא-את.את עושה את זה לעצמך,ואת הסובלת היחידה והראשית בכל הסיפור הזה.ואת גם היחידה שתוכל להשים לזה סוף.
אז ליאן,אל תתייאשי יקרה.אפשר,רק תכווני אותי כדי שאוכל לסייע לך להתחיל לקבל טיפול.
קרן אור

קודם כל אני מודה לך מכל לבי על זה שענית לי כל כך מהר
אני באמת רוצה לעזור לעצמי ולהוציא את עצמי מהגיהנום הזה
אז... אני גרה בחיפה באיזור המושבה הגרמנית
אני מקווה שתוכלי למסור לי מידע לגבי מקומות שאוכל לפנות אליהם לעזרה וטיפול וריפוי גופני ורוחני
תודה מראש והרבה אהבה והוקרה,
ליאן.

ישנה מחלקה טובה בבי"ח רמבם בחיפה.אני מכירה מטופלות,שהטיפול שם עזר להם.כל שאת צריכה לעשות זה לפנות אליהם טלפונית והם ינחו אותך ויתאימו לך את הטיפול הנכון עבורך.
וכיוון שאת מעל גיל 18,זה נעשה בדיסקרטיות.
בהצלחה ותעדכני,
קרן אור.

שלום וברוכה הבאה!

אני שלי, בת 30, עם היסטוריה של 15 שנות הפרעת אכילה, מתוכן עשור של בולימיה. לפני 4 חודשים הצלחתי לחלץ את עצמי מן הגהנום הזה, כך שאני מסוגלת להזדהות עם הכאב והסבל שאת מתארת.

ראשית אציין שאין דרך קלה החוצה, אין קסמים ואין שיטה אחת מנצחת. כמו רבות אחרות, גם אני ביליתי שעות רבות בטיפול פסיכולוגי, יעוץ תזונתי וכו', אך דבר לא הועיל עד שקבלתי החלטה חד משמעית - להחלים.
טיפול פסיכולוגי ותזונתי הם כלים יעילים מאד להחלמה, אך תלויים ברצון אמיתי לצאת מהמחלה הזו ולפתוח בחיים חדשים. ללא מחויבות מלאה להחלמה, הטיפול אולי יקל מעט על המצוקות אך לא יוכל להוציא אותך מהבור השחור הזה.

ועכשיו אנסה להגיב באופן מסודר יותר להודעתך:
את כותבת שהתדרדרת לבולימיה כי היית "שמנה", ושאת חייבת להיות "רזה ויפה". אני בטוחה שלא היית שמנה כלל, מאמינה שפשוט כמו כל נערה, עם גיל ההתבגרות גופך התפתח והשתנה והיה לך קשה להשלים עם המצב הזה.
שנית, מדוע את חייבת להיות רזה? עלייך להבין שהסביבה תאהב אותך ותקבל אותך ללא שום קשר למשקלך, לשלושה קילו יותר ופחות. בטוחה שאת פשוט יפה, כך, כמו שאת.

ומאחר ואת בולימית כבר כ 4 שנים, בואי נשים את הקלפים על השולחן: את יודעת בדיוק כמוני שבולימיה אולי מאפשרת לשמור על משקל מסוים לאורך זמן, אך היא לא עושה אותך יפה יותר...
תביטי במראה ותאמרי לי בכנות - האם העור שלך יפה כשהיה לפני 4 שנים? האם השיער שלך מבריק ומלא כמו בעבר? האם השיניים שלך תקינות? ומה עם הציפורנים? העיניים שלך כבויות?
בולימיה הורסת הכל - מבפנים ומבחוץ.
ועכשיו נסי לענות - האם לא תהיי יפה יותר, חיונית יותר וחייכנית יותר עם שניים שלושה קילוגרמים נוספים אך ללא בולימיה?

ומה עם כל הזמן והכסף שהולך לאיבוד בעקבות המחלה?
תארת יפה מאד את המעגל הנורא הזה של זלילות, הקאות, הסתרה, מעגל שמוביל לתשישות פיזית ונפשית, לבושה, לתיעוב עצמי.
ממה שכתבת עולה שאת עצמאית מאד, עובדת ומפרנסת את עצמך. זה לא קל, וודאי שלא בגילך. חשבי על הזמן הפנוי, הכסף, ו החופש שתקבלי כשתשתחררי מכל זה.

כמו שכתבה לך קרן אור, את לא מאכזבת את אמך ואת אחיך, את הורגת את עצמך, לאט לאט, בדיוק כמו שכתבת. את צריכה להחלים עבורך, עבור העתיד שלך והבריאות שלך, ולא עבור אף אדם אחר.
ומי שאומר שהבעיה היא אצלך בראש, ושאת יכולה פשוט "לקחת את עצמך ביידים" ולצאת משם, לא מבין דבר בהפרעות אכילה או בנפש האדם.
להפרעות אכילה גורמים רבים, לא רק הרצון להיות רזה, וכדי להחלים דרוש הרבה יותר מפשוט "לקחת עצמך בידיים".

אז כמו שכתבתי בתחילת ההודעה הארוכה הזו, טיפול נפשי הוא חשוב מאד וייסיע לך להבין את המקור של הפרעת האכילה, מה מושך אותך לשם, למה את בורחת שוב ושוב למעגל האיימים הזה. אך ראשית, עלייך לבחור בנחישות בבריאות ובחיים חדשים.

המשך בהודעה הבאה -

לסיכום, אני מפצירה בך לגשת לטיפול בהקדם האפשרי מתוך מחויבות אמיתית לשנות את חייך, את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלך.
מניסיוני יכולה לומר לך שבולימיה לא נעלמת כך סתם, אלא רק מחמירה וכך גם הנזקים הפיזיים והנפשיים.
את צעירה מאד, יש לך הזדמנות לצאת משם ולחיות חיים מלאים ובריאים.
אל תאפשרי למחלה לקחת ממך עוד שנים טובות...

חיבוקים חזקים,
שלי.

שלום לך מתוקה
אני מאוד מודה לך על האיכפתיות ועל המכתב החם והאמיתי שלך...אני בכלל מודה לך על הזמן שהקדשת לכתיבת המכתב הזה
אני מתמלאת בתקווה כשאני רואה אנשים כמוך שיודעים איך אני מרגישה ומנסים לעזור לי
אני הגעתי לנקודה בחיים שלי שאני לא יכולה עוד לשאת את המחלה שלי
אני חייבת להחלים בשבילי ובשביל שאוכל לעודד אנשים עם אותה המחלה להחלים גם אני מקווה שאני אצליח
אני מאמינה שאצליח
תודה לך ולקרן אור על כל ההבנה שלכן
אני אעדכן לגבי
להתראות בנתיים
באהבה והוקרה,
ליאן

אין צורך להודות. בשביל זה בדיוק אנחנו כאן, וכמובן, גם כדי לקבל תמיכה מאחרות. המלחמה במחלה קשה וארוכה, ובהחלט בלתי נסבל להתמודד עמה לבד. תמיכה של מי שהיתה שם חשובה מאד.

ובקשה אחרונה ממך: כתבת שהגעת לשלב בו את לא יכולה עוד לשאת את המחלה הזאת. אז תחזיקי בתחושה הזו, אל תתדחיקי אותה, חשבי על זה, תבכי ותתייסרי אם צריך.
כי ההבנה שאי אפשר עוד להמשיך כך היא ההתחלה של הדרך החוצה.
ותמשיכי להאמין שאת יכולה להחלים!

בהצלחה!

אין צורך להודות. בשביל זה בדיוק אנחנו כאן, וכמובן, גם כדי לקבל תמיכה מאחרות. המלחמה במחלה קשה וארוכה, ובהחלט בלתי נסבל להתמודד עמה לבד. תמיכה של מי שהיתה שם חשובה מאד.

ובקשה אחרונה ממך: כתבת שהגעת לשלב בו את לא יכולה עוד לשאת את המחלה הזאת. אז תחזיקי בתחושה הזו, אל תתדחיקי אותה, חשבי על זה, תבכי ותתייסרי אם צריך.
כי ההבנה שאי אפשר עוד להמשיך כך היא ההתחלה של הדרך החוצה.
ותמשיכי להאמין שאת יכולה להחלים!

בהצלחה!