היי פורום יקר..

קשה לי כ"כ לקרוא את דברייך,ליבי ניקרה .. קצת קשה לי להגיב כי איני מבינה ממה את סובלת מאיזה הפרעת אכילה .. אבל אין ברירה עצם העובדה שכתבת וניסית למצוא עזרה ותמיכה מוכיחה שאת רוצה להשתנות ולכן לכי לטיפול תטפלי בעצמך כן זה אפשרי הכל תלוי רק בך וכמובן עם סביבה תומכת העניין יותר קל ...
מחכה לשמוע ממך

אני קוראת את מה שאת כותבת וליבי יוצא אלייך.אני יודעת כמה זה כואב וקשה לחיות בצל מחלה שהפכה להיות חלק ממי שאנחנו.ודווקא מהמקום הזה אני רוצה להושיט אלייך את ידיי,ולקוות שתאפשרי לעצמך לאחוז בהם,ושמתוך כך תצליחי לראות שיש דרך גם אם כרגע במקום השחור שאת נמצאת בו לא רואים קצה של אור..יש דרך ואני כאן לספר עליה.זה אפשרי,אני מאמינה בכך בכל ליבי!
אני לא יודעת בת כמה את או מה עברת והאם היית בטיפול או מה מצבך,אבל נשמע שאת זועקת לעזרה ,אני שומעת את קולך,גם אם הוא חרישי.
האם תוכלי את לפחות לתת לקול הזה מקום להשמע??ולא לפחד מאיך שזה מרגיש.
החיים יקרים,ואנחנו כאן כדי לחיות אותם.וזאת באמת בחירה שלנו איך לחיות.אני לא אומרת שזה קל,ממש לא.יודעת כמה זה קשה,אבל גם יודעת שהמלחמה הזאת,כמה שהיא מתישה ורוצים לעיתים להניח את כלי המלחמה בצד,כשעוברים אותה מגלים שהיא המלחמה המתגמלת ביותר.
אל תתני לחיים להמשיך לחלוף על ידך,היאחזי בהם.את צעירה,כל החיים באמת עוד לפנייך,אפשר שתחיי אותם מאושרת.
המחלה שלנו רק מבודדת אותנו מהחיים,מהחברה,ובדיעבד אנו מגלות שהיא רק מכרה לנו שקרים ואשליות,שאין מאחוריהם כלום.ומצד שני,אם המדיניות שלנו הוכחה עד היום כשגויה,לא הגיע הזמן לנסות דווקא לשנות אותה??
ישנו משפט שנצרב בתודעתי שנאמר לי ע"י אחד מרופאיי,ולמרות המצב הקשה בו הייתי כשהוא נאמר,אני זוכרת אותו כי הוא היחיד שהצליח לחלחל לתוכי:"כ"כ הרבה שנים ניסית למות,ותמיד תוכלי למות,אבל אולי פעם אחת תנסי לחיות??".

יקרה,אני כאן ואשמח לשמוע את מה שתרצי להשמיע,
את לא לבד.
יותר מאשמח לחשוב איתך על אפשרויות טיפוליות שיתאימו לך.
בבקשה עדכני,
חיבוק,
קרן אור.