קרן אור היקרה:

למרות שההודעה לא היתה מיועדת לי מלכתכילה, היה לי ממש כייף לקרוא אותה...איזה כייף לשמוע שאת מתקדמת ... מה שלומך יקרה?
שלחתי לך מייל.אני מתנצלת שלא היה לי מקלדת בעיברית לכן כתבתי לך באנגלית, אבל לא נורא, העיקר שהבנת שאני מתגעגעת :-)
מה שלומך?
איך היה בחג ? ואיך היה לך בכיפור?
מחכה לשמוע ממך
אוהבת
נטע

מה נשמע? את לא מבינה איך כיף לשמוע ממך! גם אני ממש התגעגעתי אליך, היה לי חסר הדיבור איתך.. בראש השנה היה בסדר, קצת מתיחות אבל בגדול בסדר.
בכיפור צמתי ובאמת שב"ה הצום היה קל אבל להתאושש ממנו אח"כ היה קצת יותר מסובך..
מה איתך? מה עוד קורה?בלי נדר אכתוב לך מייל קצת יותר מפורט בקרוב..
תקווה.
נ.ב.-ממש שימח אותי לקבל את המייל ממך למרות שהוא היה באנגלית זה ממש חימם לי את הלב וחוצמזה היה כיף לקרוא אותו..

איזה כייף שעבר לך בסדר....
כל כך קיוותי שיהיה כך!
מתוקה- גם אותי שימח לקרוא את המייל שלך:-)
מה שלומך?
איך החג החדש???
את מבלה בבית?
ואיך הולך בצבא?
אוהבת נטע

אני תמיד שמחה שלמרות כל העומס שלך,את שבה לפורום לעדכן.
אני שמחה גם על הקשר הטיפולי שמתחיל להיווצר עם הקב"ן(את רואה אותו כבר יותר מפעם בשבועיים??) וע"כ שאת נותנת מקום לכל התחושות והרגשות שעומדים בבסיס הפרעת האכילה שלך.
ברור לי שלא קל בהתחלה עם "ההצפה" הזאת,אבל זאת הדרך,ואני מחזקת אותך בה.
יחד עם זאת,לא מובן לי למה החלטת להפסיק להפגש עם הדיאטנית.באיזה מובן הרגשת שזה מחמיר את הפרעת האכילה שלך??אני רוצה להתעכב בנקודה הזאת ,כי מניסיון אני יודעת שדווקא שם,על המשקל המאיים כ"כ,שמשקף לנו את כל הפחדים שלנו,היא הנקודה הכי קשה,אולי אפילו יותר מלדבר על הרגשות.את חייבת טיפול תזונתי במערך הטיפולי שלך,ולראייה את מספרת שעדיין לא התחלת לעלות במשקל..העלייה במשקל היא המדד האמיתי להאם הטיפול הנפשי יעיל או לא.ולי נשמע שאת בורחת ממנו.כאילו את לא מוכנה לוותר על ה"א שלך לגמריי.את רוצה טיפול,מודעת לחשיבות של הטיפול הנפשי,אך יחד עם זאת,לא רוצה\מוכנה לעלות במשקל(אי אפשר לאחוז את החבל משני קצוותיו..).זה דברים שחשוב לעבוד עליהם בטיפול הנפשי והתזונתי כאחד.לא הולכים לדיאטנית רק כדי להשקל,אלא כדי לדבר בדיוק על אותם תחושות שהם בשיאם בהתמודדות עם האוכל,בכול אותם רגשות שעולים כל ארוחה,כל היום.הדרך למדר אותם היא להתמודד איתם.
אשמח לשמוע מה את חושבת.
מחזקת אותך,
קרן אור.

מה נשמע? איך את מרגישה? יש חדש?
בעקרון אני רוצה לענות על כל השאלות ששאלת אותי וגם בכלל לשתף אותך בכל מה שקורה.. אני עדין רואה את הקב"ן רק פעם בשבועיים זה כל מה שהמערכת הצבאית מאפשרת נכון לעכשיו,זה די קשה במיוחד שקורה לי הרבה בזמן האחרון שיש לי חודש שאני לא רואה אותו בכלל כי עם מסיבה מסוימת מתפספס לי תור אני צריכה לחכות שוב שבועיים עד שאני יכולה לראות אותו שוב מה שהופך את ההתמודדות ליותר קשה ומורכבת אבל אני די בטוחה שזה עדיף על שום טיפול בכלל.
לגבי הדיאטנית זה פשוט לא הסתדר נראה לי שכבר סיפרתי לך אז אבל היה לי אפשרות לראות אותה רק פעם בחודש כי תמיד יש לה לו"ז ממש עמוס בחיילים שצריכים לראות אותה. כל פעם שניסתי לדבר איתה על דברים שהציקו לי הרגשתי שהיא לא כזה מבינה או שהיא סוג של צוחקת על הקשיים שהייתי מעלה. בסופו של עניין היא אמרה לי שהצבא הוא לא סביבה טיפולית ושהתפקיד שלה הוא לתחזק את החיילים שנמצאים במצבים קשים עד שהם משתחררים מהצבא לאזרחות. ששמעתי את זה אמרתי לה שעם כל הכבוד שיש לי אליה כבנאדם אני מעדיפה לא לחזור.היא אמרה לי שהצבא צריך להיות במעקב אחרי המשקל שלי אבל אמרתי לה שגם לזה אני מעדיפה ללכת לחובשת בבסיס ולא להגיע אליה,היא נראתה קצת כאילו היא מתחרטת על כל הדברים שהיא אמרה אבל זה היה קצת מאוחר להתחרט..
ההתמודדות היא לא פשוטה,כמו שאת יודעת אבל יש ימים טובים וכאלה שפחות-נכון בזמן האחרון היו לי כאלה שהם פחות טובים מאשר טובים אבל אני משתדלת בד"כ לשאוף לשיפור במצב..זה לא כזה פשוט במיוחד שאני מרגישה בזמן האחרון שהמשפחה שלי מתפרקת-אח שלי טס חזרה לגור באוסטרליה והודיע לנו על זה רק יומיים לפני שהוא טס,ככה שזה די נפל על המשפחה ונראה לי שכולם עדין מנסים להתאושש..
מקווה שהכל אצלך טוב,תקווה

תודה על השיתוף.אבל הרשי לי לשתף אותך במה שאני חושבת-כיוון שחייך כאן מוטלים על הכף,רק את צריכה להחליט שאת לוקחת אחריות עליהם.ואם הטיפול בצבא לא נותן לך מענה מלא המתבקש במצבך(וכך זה נשמע לאור התיאורים שמסרת),הרי שיש צורך לטעמי בשיחת הבהרה מול הגורמים הרלוונטים.אני יודעת שגם בנות משרתות הסובלות מה"א מקבלות מענה אמבולטורי מחוץ לצבא,כשהצבא משתכנע שיש צורך בטיפול אינטנסיבי יותר ממה שהוא מציע.יחד עם זאת,אני מכירה אותך מעט ויודעת שיש לך ודאי חלק לא קטן ששותף לעניין,כמו הפחד להודות בגודל הבעיה באמת(מסיבות כאלה ואחרות)או "הבונוס" להמנע מלהתמודד עם טיפול אינטנסיבי ,על כל המשמעויות שלו..
לי יש תחושה שאם להיות בטיפול חשוב לך,את יכולה להשיג אותו(ולא רק לסמן עליו וי),בדיוק כפי שרצית לשרת במקום אחר והצלחת.
אני חושבת שזה הזמן ואל לך להתפשר על דברים שיש להם משמעות עצומה להמשך חייך.
שבי עם עצמך וקבלי את ההחלטה.
אשמח לשמוע מה את חושבת.
קרן אור.