היי לכולן

הייתי חלק מהפורום הזה לפני 8 חודשים. לא זוכרת באיזה שם השתמשתי אבל זוכרת את התגובות החמות שלכן. הייתי\עודני בולמית. לא הקאתי כבר חצי שנה. וזה אחרי 6 שנות מחלה אז אני במצב דיי טוב. פשוט עכשיו עובר עליי רגע נורא קשה. ורציתי לשתף אותכן כי בטוח שתבינו לליבי. מקווה:) ידעתי שחלק מהמשמעות של להפסיק להקיא זה להשמין. הייתי ועדיין מוכנה ומקבלת את זה כי רק ככה אוכל להבריא.
הגובה שלי הוא 1.65 ובתקופת "הזהב", שהכי אהבתי איך שנראתי שקלתי 47. אני לא נשקלת עכשיו כדי לא להכאיב לעצמי וגם כדי לא לגרות את מנגנון הביקורת וההרס שתמיד הביא אותי למקומות לא טובים עם עצמי, ובסופו של דבר גם להקאה.
ההשמנה הזו (מניחה שעכשיו עומדת על 57) לקחה מחיר: התרחקתי מהרבה אנשים, ובכלל מגברים שרוצים במחיצתי. מאחר ואני לא מרגישה נחשקת. כל הזמן אומרת לעצמי.. כשארזה, כשאחזור לעצמי- לא דרך הקאה אלא בדרך בריאה אצא שוב ואכיר אנשים. כבר כמה חודשים זה לא קורה. אני לומדת כרגע אז קל לי להישאר מנותקת ללמוד ללמוד. וכשצריך וחייבים לצאת אז יוצאת. חזרתי לבית הוריי (בת 22) ורוב שעות היום איתם. הייתי דוגמנית ועכשיו לא רק שלא הולכת לאודישנים גם לא רוצה שהסוכנות תראה אותי. אני יפה. אבל מרגישה בטטה. ועכשיו זה רגע קשה כי אכלתי המון בחג הזה והיום בכלל. המון= 1500-2100 קל' ביום. פעם לחרוג בביס מ1200 לא היה בא בחשבון.
ויתרתי גם על הרעב הזה, שפעם היה מניע אותי. נותן לי כוח וביטחון. כשהייתי מרגישה רעב הייתי מרגישה חיה. ובכן, עכשיו אני חיה. לא רעבה. לא מושלמת. לא רזונת. ולא יודעת מהיכן להטעין את עצמי מחדש..
הייתי מתאמנת הרבה (ריצה של 30 דק ביום או אימון בחדר כושר 1 ליום) ובימים, שבועות האחרונים גם לא מוצאת את המשאבים האנרגטיים לזה.
לבנות היקרות פה- אני מתארת לעצמי שכמו שהמחלה של כל 1 שונה- כך גם הדרך. אבל יש כאן מישהי שמזדהה עם חלק מהדברים?
לפסיכולוגית הקלינית- היי. אשמח גם לתגובתך.

תודה. וגם אם זה היה חופר מדיי ומרוכז בעצמי, מגיע לי לפעמים:)
מקווה שלא שעממתי
שתיהיה לנו שנה מלאה באושר ואהבה, ואור (קרן אור יקרה ואמיצה. חשבתי עלייך לא אחת בחודשים האחרונים)