אני לא יודעת מה לעשות-אני אבודה.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו...:( אני עוד מעט בת 21....הייתי ילדה מלאה,לא שמנה...מלאה אפשר לומר..וגם הכי גבוהה בכיתה..כל הזמן הציקו לי..גם אבא שלי ירד עלי...שנאתי את עצמי ואת הגוף שלי כל כך........הייתי בערך בת 15..הכרתי נערה בגילי אז...היא הייתה יפה..יפהייפייה..גבוהה...(גם לא מעט כסף..) אבל עם דימוי גוף מופרע לחלוטין...איכשהו התחברנו...אני בכלל לא שמתי לב כל כך לרזון שלה..אבל בלי קשר אליה תמיד תמיד תמיד הרגשתי מאוד שמנה..התבוננתי בה ונכנס לי משהו לראש.....שלא יוצא לי מהראש...היינו יושבות ומדברות ומודדות ורק חושבות איך להיות רזות יותר..אבל אני לא הצלחתי אף פעם להגיע למצב שלה (אני לא רוצה לכתוב פה משקלים...) ההתעסקות הייתה יום יומית גם אחרי שכבר עבר זמן וניתקנו קשר בגלל כל מיני סיבות...אני זוכרת כל הזמן מדידות בחנויות בגדים,רק להתפלל שהפעם המידה הזאת תעלה עלי וכשנכנסתי לחדר מדידה וראיתי שהיא לא פשוט רציתי למות.
יש תקופות שזה נרגע כזה.בערך..ואני מנסה להתעלם מהמחשבות הטורדניות האלה בראש "אני שמנה,אני שמנה" אבל הענין הוא שאני באמת שמנה. באמת,אני נשבעת! אני פשוט לא רוצה לכתוב את המשקל שלי מחשש ש.....לא משנה.
בכל אופן,יש איזו זמרת,שאני חולה עלייה מכל הבחינות אבל הכי הורג אותי זה שהיא רזה להחריד...ולפעמים לפני השינה רצות לי בראש תמונות של הזרועות הדקות שלה...והרגליים..והכל..וזה עושה לי רע. מאוד.
אני לא יודעת מה לעשות? ואיך יוצאים מזה לכל הרוחות?!
אני נואשת. ואני שונאת את עצמי ובעיקר את הגוף השמן שלי.
מה יהיה איתי? :(