נמאס לי

ים יקרה,

אוכל הוא צורך אנושי,טבעי,שמשרת לא רק את הקיום הפיזי אלא גם חלק מצורך נפשי.
אין כל רע בלאהוב לאכול,אבל אני מבינה שמשהו בלהשלים עם מילוי הצרכים הטיבעיים שלך ,הוא חויה שאת לא מסוגלת לקבל.מה הפחד הגדול שלך בהגעה למשקל היעד??(שהרי זה רק קילוגרם אחד יותר ותראי איזה חרדה היא מעוררת אצלך!)למה את לא מרגישה ראויה לאכול ולספק את הצרכים שלך???מפני מה ולמה את מלקה את עצמך??
אני חושבת שחשוב לדבר על הדברים האלו בטיפול ולהבין על מה נשענת הפרעת האכילה שלך,במקום להתמקד בבואה שמשתקפת אלייך מהמראה(שהיא לעולם לא תספק אותנו לא משנה כמה נשקול,כי היא תמיד משקפת לנו את הרגשות והדברים שאנחנו כ"כ מפחדות לראות-והם לאו דווקא שומן-,לבד).
אני חושבת שזה הזמן להחזיק בטיפול,להעזר בצות הטיפולי,אולי אפילו לבדוק אפשרות להגדיל את אינטנסיביות הטיפול כרגע,ולא להתמקד במחשבה אם לרדת במשקל או לא,שהרי גם במשקל נמוך יותר,הרשי לי להניח שלא הרגשת מאושרת או שמחה יותר ובודאי שלא אהבת את עצמך.
זה הזמן,יקרה,לא לוותר לעצמך,כי המלחמה הזאת היא מלחמה לא על קילוגרמים,אלא על חייך! ואפשר לחיות אותם אחרת!
החזיקי מעמד ואני כאן תמיד כדי להקשיב

חיבוק,
קרן אור.