קרן אור נטע ולכל בנות הפורום היקרות

ולקרוא מה שאתן רושמות..

אשמח לשמוע מה איתכן ומה מתרחש בחיים האישיים שלכן כרגע...
קרן אור-מה שלומך את? מהשלום המחלה? כבר יש שיפור? מה את עושה כרגע בחייך?
נטע- איך את מרגישה? סיימת כבר עם הפסיכומטרי? את בשירות לאומי?
איך את מתקדמת בתהליך?





שלכן,
שירן.

שירני יקרה,

אין לך מושג כמה ריגשת אותי! לקרוא את מילותייך,לקרוא על הדרך המופלאה שעשית,זה ראוי כ"כ להערכה!
תודה על השיתוף,אני בטוחה שהוא יעורר השראה בקרב גולשי הפורום.ההבנה שיש חיים מעבר להפרעת האכילה,שהם טובים,מספקים,ראויים,היא מאוד מאוד מעודדת.
ואני שמחה שיכולתי ללוות אותך בדרך המדהימה הזאת!
קחי לך את הזמן,תתחזקי עוד קצת,תהני מהגילויים החדשים,מהשמחה,מהצחוק והאושר.
ודעי שהכול בידיים שלך ומכאן השמים הם הגבול.
מחבקת אותך מאוד,דמעות של אושר מציפות את עיני.
כמובן שאשמח להמשיך לשמוע ממך,אפילו למייל הפרטי אם תרצי.
תודה שוב על השיתוף מעורר ההערכה הזה.
שלך ואיתך כמו תמיד,
קרן אור.

גם את ריגשת אותי מאד בתגובתך..
ואכן הרבה תודה אני חייבת לך.. שליווית אותי בכל התהליך הזה והכי חשוב שהייתי לצידי בכל אותם רגעים קשים שלי בהם רציתי לשתף והייתי חסרת אונים, תמיד הבאת מילת עידוד שהצליחה להקל ולהרגיע.
אין כמוך!!!

ידעתי שיום אחד זה עוד יהיה מאחוריי..ואני שמחה להצטרף עכשיו לקבוצה שלך- קבוצת אלה שהחלימו :]

אני מודה שלפעמים המחלה עדיין מנסה לחבל במחשבותיי.. בייחוד שנורא קשה לה עם ניצחוני וחירותי.. פעמים רבות אני לא נותנת לה פשוט..אני מניחה שיהיו גם פעמים בהם "אכשל" ואמעד..אבל זה טבעי לא?

האם גם אצלך היא לפעמים מתעוררת? במחשבה? מנסה לחבל? זה טבעי שיהיו לי מעידות למרות שהחלמתי?
אני כרגע מאד בלחץ ומאד עירנית...אני מרגישה ממש כמו איזה מאבטח של הנפש והמוח שלי.. מאבטח שעומד על המשמר ומוכן לכל הרעלה שלה..אחרי הכל אני לא רוצה לעשות דבר שיהרוס ולא במעט את הדרך והניצחון שהשגתי..
אני אשמח לשמוע מעבר לזה מה איתך ואיך את מרגישה...

יקרה,
היה לי הכבוד ללוות אותך בכול התהליך שעברת ויש לי את הזכות להיות חלק מהמקום הבריא בו את נמצאת ואני מאוד מודה לך על השיתוף.
לשאלתך לגביי החלמה-תיראי,אולי אני צריכה להגיד שיש החלמה מלאה וברגע שמיגרת את הפרעת האכילה שלך יותר לא תצטרכי להתמודד איתה שוב.אבל את מכירה אותי כבר,ואין לי כוונה להתיפייף,דווקא בתור אחת שחיה,מכירה ונשמה אנורקסיה מגיל צעיר.
אני חושבת שה"א מעבר לפן הסימפטומטי הפיזי היא יותר התנהלות ריגשית-מחשבתית שנמצאת בבסיס הנטייה הגנטית+הנרכשת שלנו.כל אחד במצבי משבר כאלו ואחרים מתמודד אחרת.אצלנו הביטוי הוא בהפסקת אכילה\אכילת יתר עם פיצוי.
אני חושבת גם שיש הבדל ומשמעות כמה שנים היית חולה ומאוד משמעותי בעיני כמה טופלת סמוך יותר למועד התפרצות הביטוי הפיזי.אני,בתור אחת שהפרעת אכילה ליוותה אותה שנים באופן כזה שהכרתי את עצמי יותר שנים חולה מאשר בריאה,החלמה מלאה תהיה לחיות בצד ה"א ולא איתה(כמובן שיש תמיד לשאוף להחלמה מלאה!),שזה אומר שתמיד אצטרך להיות עם היד על הדופק,לעצור שניה לפני המחשבות האוטומטיות וההתנהלות ברמה המעשית שהן גוררות ולהבין מה בעצם אני מנסה להגיד דרך הגוף.קשב פיזי שלא היה לי ושסיגלתי עם השנים.
אז לשאלתך,אני חושבת שתמיד צריך לשים לב שלא נגררים וזה טיבעי ומובן שיהיו משברים כאלו ואחרים(הרי החיים הם דינמיים וכמה שקשה לנו לקבל את זה-לא הכול בשליטתנו),אבל אופן התגובה ומה שנעשה איתה זה בידיים שלנו ותלוי אך ורק בנו.
אני קוראת לזה להתחשל.וזה מובן לחלוטין שאחרי שעמלנו כ"כ קשה כדי להחלים ,אנחנו נזהרות יותר.
מקווה שתשובתי לא מסורבלת מידי עבורך,ואם יש משהו לא ברור,אשמח להבהיר.
שבת שלום יקרה,
קרן אור.