אבודה

קראתי שוב ושוב את הודעתך.את כותבת שאין בך כלום פרט לריקנות,אבל זה לא מה שאני שומעת.אני שומעת עד כמה קשה לך,עד כמה את לא מוצאת אף מקום או אדם שיכיל אותך עד כמה הצורך וההזדקקות לטיפול כה קשה עבורך,שאת ממירה את הצורך במגע אנושי בחומר,כי זה ידוע,מוכר, פחות כואב ואולי גם פחות חשוף לאכזבה..(יו ניים איט..).
וכפי שאת מתארת,גם האכילה כבר לא מרגיעה ממש,גם היא כבר לא מספקת את ההקלה והאשליה.וכפי שקורה שהפרעות אכילה אנחנו ממשיכות למרות זאת כי זה הפך לחלק מאיתנו לזהות שניה שלנו,אבל זה לא צריך להיות כך.
טיבעי שטיפול מעורר את הצורך באכילה-התרוקנות.הוא מעלה תכנים שאת מנסה ללא הרף למלא בתוכך ומצד שני-מעוררים כ"כ הרבה חרדה,שבאותה נשימה את מנסה להקיא .אני מכירה את זה מעצמי.אנשים חושבים שללכת לטיפול זאת פריבילגיה,שיש משהו מאוד נוח בלדבר שעה עם מישהו,אבל בטיפול אמיתי,כשיש שיתוף,הכלה והדדיות הוא הרבה פעמים מרוקן ומתיש ,זאת עבודה קשה לתת מילים לכאב,לנסות ליצוק משמעות לחיים,ובתוך כל זה להשאר נאמן לעצמך ולבריאותך,הנפשית והפיזית.
אני מכירה את זה מעצמי.אני עדיין בטיפול ואני יודעת שלפעמים יש שיחות שהן כ"כ עמוקות ונוגעות והן הכי טובות בעולם אבל פתאום את יוצאת מהחדר ואת לבד עם כל התכנים שעלו והדרך משם להרס עצמי(כדי להמנע,הרי יותר קל לברוח מאשר להתמודד) היא קצרה.
זה לא חייב להיות כך.
יודעת מה הייתי עושה בימים כאלו??לא מוותרת לעצמי.לא משאירה את הפתח הזה.אני קובעת עם חברה או לחוג או לכל דבר אחר שלא קשור באוכל,עושה משהו בשביל עצמי,אמיתי שישאר שם ויתן לי נחמה מבפנים.תופתעי לגלות כמה כשתופסים מעט מרחק מן הדברים ,הם לא נראים אח"כ אותו הדבר.בהתחלה זה קשה לעצור,רוצים רק להגיע הביתה להתרוקן,אבל אח"כ זה הופך ונהיה הרגל.הכי חשוב לא לתת לעצמך לשקוע.להזכיר לעצמך איך תרגישי שניה אחרי(תיעוב עצמי גדול יותר) ושחבל להוסיף הרס על הרס שלא משרת יותר כלום.
אני מסכימה עם המטפלת שלך-ניתוחים בריאטריים סופם להכשל אם לא מלווים אותו בשינוי התנהגותי-מחשבתי.ואני מכירה הרבה נשים שגם כשהשיגו את התוצאות המיוחלות זה לא גרם להן להתחיל לקבל ולאהוב את עצמן והן תמיד חושבות "שמן".
מה עם טיפול תרופתי שאולי יתן לך קביים,עד שתוכלי ללכת לבד?מה לגביי טיפול קוגנטיבי- התנהגותי וליווי דיאטני??אני חושבת שהכי טוב בשבילך במיוחד בתקופה זאת להקיף את עצמך בכול עזרה שתוכלי לקבל.ואם גם זה לא יעזור,הייתי שוקלת אשפוז.
אשמח לשמוע מה את חושבת על מה שכתבתי.
תחזיקי מעמד,
קרן אור.

קרן אור -
קודם כל, תודה רבה על התגובה
קראתי כמה פעמים את מה שכתבת, ואני רוצה להגיב, אבל אני מוצאת את עצמי בבלבול. הרבה מחשבות שלא ממש יוצרות משפטים הגיוניים....
אני אנסה בכל זאת.

אחרי כל כך הרבה שנים של התנהגות כזו עם האוכל, אני לא מאמינה שיש סיכוי כבר להבין ולשנות. לא באמת. (התחלה לא ממש אופטימית ...אבל אני באמת לא אופטימית...)
גם כשהיו תקופות בחיים שלי שכאילו היו בריאות יותר, וירדתי עשרות קילוגרמים, ולמראית עין נדמה היה שהכל חלף ואני במצב נהדר, זה היה רק למראית עין. כי במקום לאכול כל היום, נשקלתי כל היום, והתעסקתי במחשבות על אוכל כל היום, ופחדתי לאכול כל מיני מאכלים, וזה היה חולני לא פחות. אומנם ירדתי במשקל (וזה היה נפלא דווקא), אבל לא הייתי בריאה.
בלי שום ספק, המצב ההוא היה עדיף על המצב הנוכחי - הר אדם, מפלצת, בקושי זזה, לא נוח לי, לא פיזית, בטח שלא נפשית, לא רוצה שיסתכלו עליי, לא רוצה שיראו אותי, אם הייתי יכולה - לא הייתי יוצאת מהבית....

אני גם חושבת שזה נכון לא לוותר לעצמי וכן לנסות למצוא פעילויות במקום להיות בבית ולאכול את עצמי (ואת כל המקרר), ואני עושה את זה באופן חלקי. אני פשוט גם חושבת שאי אפשר להעסיק את עצמך בלי סוף. ובכל מקרה, לכל מקום שאני הולכת - איתי הולכים, צמוד צמוד, בלי להרפות ולו לרגע - כל הכאבים, השנאה העצמית, החרדות. לפעמים אני מצליחה להדוף אותם לאיזו פינה קטנה בראש, ולשמור אותם על אש קטנה. אבל הרבה פעמים זה בלתי אפשרי. ואני נשאבת נורא מהר אל מערבולות של ייאוש ואכילה והקאות.

אני מטופלת תרופתית (ציפראלקס).
לגבי ליווי דיאטני - המחשבה על זה עושה לי רע. ניסיתי כמה פעמים וזה לא הלך. מצד אחד אני כמהה לעזרה, ומצד שני כל כך קשה לי כשמתערבים לי באוכל. גם כי אני רוצה להיות מסוגלת לבד, גם כי יש בזה משהו משפיל, וגם.. גם כי אני מפחדת לוותר עליו.

אני חושבת שאשפוז לא נועד למצבים כאלה. הוא נועד למצבים קשים קשים, מסכני חיים.
בכל מקרה, אשפוז לא בא בחשבון. הייתי בעבר מאושפזת, כשהייתי נערה. לא במחלקה להפרעות אכילה אבל במחלקה סגורה אחרת, בגלל הפרעות האכילה ובגלל דיכאון כבד, פציעה עצמית וכו'.... כשיצאתי משם נשבעתי לעצמי שלעולם לא אגיע לאשפוז שוב.

ולגבי ניתוח? זה רעיון שאני תקועה עליו עכשיו. לאחרונה כמעט בכל מפגש טיפולי יש "ויכוח" על הנושא. אני אומרת שאני רוצה, היא אומרת שזה לא יעבוד, ויותר מכך, שאם יבקשו את חוות דעתה היא תביע התנגדות. אני מתעצבנת, למרות שאני יודעת שיש צדק בדבריה. פשוט... אין שום דרך אחרת. אין שום דרך. אז אם לפחות ארזה קצת, אפילו רק לקצת זמן, אז אולי זה כדאי. וחוצמיזה, מי שואל בכלל? ומה אכפת לאחרים? זה הגוף שלי, ואם אחליט באמת שאני הולכת על ניתוח, אני אלחם על זה.
ניתוח תמיד נשמע לי כמו הסיכוי האחרון, כמו פתח המילוט היחיד שעוד נשאר. ואם זה נלקח ממני, אז מה יהיה?.....

אני מרגישה חנוקה...
אני באמת אבודה.

שלום לך,
צר לי על כך שרק עכשיו אני מגיבה ,אני מוצאת את עצמי חושבת עלייך מאז שקראתי את התגובה שלך לפני כשבוע אני רוצה לשתף אותך במחשבותיי עלייך:
לפי מה שהבנתי את מגייסת כיום את עיקר מאמצייך בלמצוא פתרון(זמני,לטעמי) לבעיית המשקל שלך בדרך שהיא מאוד מאפיינת את רוב האנשים-שיטת הזבנג וגמרנו(ניתוח הצרת קיבה),אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שהתהליך וההתמודדות האמיתיים מגיעים ממש אחרי.ואני חושבת שאת יודעת וגם מתארת זאת (רק אני שמתי לב לכך?):"כשהיו תקופות בחיים שלי שכאילו היו בריאות יותר, וירדתי עשרות קילוגרמים, ולמראית עין נדמה היה שהכל חלף ואני במצב נהדר, זה היה רק למראית עין.כי במקום לאכול כל היום, נשקלתי כל היום, והתעסקתי במחשבות על אוכל כל היום, ופחדתי לאכול כל מיני מאכלים, וזה היה חולני לא פחות" או "לכל מקום שאני הולכת - איתי הולכים, צמוד צמוד, בלי להרפות ולו לרגע - כל הכאבים, השנאה העצמית, החרדות ".
לכן שהפתרון לא יכול להגיע משינוי קוסמטי\חיצוני ולי נראה שאת מנסה להיאחז בו כאיזה גורם מושיע ,כשעמוק בתוכך את יודעת שהיית שם,ועדיין,לא הרגשת כפי שחשבת שתרגישי.אני גם יודעת שקשה מאוד לוותר על כלי המשחק המנחמים שלנו,אני תמיד אומרת שה"א היא סימפטום לשחק איתו כדי להמנע מלחוש את תחושות המחסור והיעדר שבחיינו ולכן זה לא פשוט לוותר עליה אבל זאת הדרך הנכונה והיחידה כדי להציל את עצמך ולהחזיר את השליטה האמיתית בחייך.רק כשתחליטי שאת מוכנה באמת לוותר על הסימפטום מתוך הבנה שזה לא הולך להיות קל ,אז תרגישי קצת פחות אבודה.הרי גם האוכל לא מנחם כבר,מעבר לכמה דקות בודדות.
יקרה,אין דרך אחרת רק לפתוח בטיפול את הרגשות המכאיבים האלו שהגוף שלך מנסה להזכיר לך את קיומם.להחליף את ההזדקקות לחומר בהזדקקות לצרכים אנושים,בתקשורת אמיתית ומכילה.נשמע שמערכת היחסים שלך עם המטפלת שלך היא חיובית ושהדברים נאמרים בטיפול,ואני שמחה על כך.זה תהליך שלוקח זמן,כמו כל תהליך הטעמה של משהו חדש ,אני יודעת שזה קשה לשבור הרגלים ושהתגובות האוטומטיות הן כ"כ מהירות שקשה לעצור לפני,אבל אני גם יודעת שעל אף הקושי,זה אפשרי.
אל תוותרי לעצמך !
שלך,
קרן אור.