אכלתי הכל.

כל כל הרבה פעמים הרגשתי בידיוק את מה שאת מתארת נשבר לי הלב , פשוט כמשמעו נשבר לי הלב שכואב לך כל כך נישבר לי הלב שעשיתי את זה לעצמי ,
זה לא חיים ככה.
אני נימצאת בטיפול כבר שבוע וחצי שאני אוכלת לפי התפריט אני כניראה יעלה במשקל למרות שזה משהו שהייתי מעדיפה שלא יקרה כי אני לא נמצאת במשקל נמוך ,אני בערך במשקל הרצוי, בכל אופן החשיבה שלי היום קצת יותר צלולה ואני מבינה שהאושר לא טמון במספר שכתוב לך על המוזנאיים והוא לא תלוי במידת הג'נס שתילבשי וגם לא במה שאת חושבת שאנשים אחרים חושבים עליך , להרגיש טוב לאכול טוב להרגיש את החיים להיות עם אנגיה להתמודד עם החיים גם כשהם לא נעימים ולחיות את היום ולא לחכות ולקוות שיעבור מהר כי היא מחר אני אהיה אחרי צום ואני ארגיש רזה , גם אם המחיר של כל זה הוא לעלות במשקל זה פשוט שווה את זה , נכון זה לא כייף להשמין ומי כמנוי יודעת הייתי מלאה מאוד עד לפני שנה ירדתי 30 קילו העלתי בחזרה 4 ויכול להיות שאני עוד יעלה אבל זה לא משנה אם אני אהיה בריאה זה שווה את זה , כי המראה וההתעסקות איתו כמו שכולנו כבר יודעת בא רק לטשטש את כאבים האמיתיים של החיים אבל ביחד עם הכאסבים המחלה הזאת מטשטשת את כל השאר , אני יודעת החיים לא קלים הם קשים ולפעמים אפילו אכזריים אבל הם גם יפים וטובים ושווים שיחיו אותם , המחלה הזאת נוראית , הלוואי הלוואי ונצא ממנה כולנו ,

על התגובה והחיזוק.
בדיוק כמו שאמרת - זאת מחלה איומה ונוראית והלוואי שכולנו נמצא את הדרך לצאת ממנה.
מאחלת לך הצלחה עם התפריט החדש ובריאות ואושר ושמחה.

אני כל כך מקווה שאת מרגישה טוב יותר תעדכני מה קורה עם הטיפול ועם המרכז הזה ברמת השרון ניסיתי לברר לגבי זה אבל ראיתי שענו לך כבר

עברו שלושה חודשים.

בזמן הזה עזבתי את הטיפול הפורמאלי ועברתי לטיפול עצמאי. הבנתי שכל מסגרת טיפולית שניסיתי להיעזר בה, רק נתנה במה לאנורקסיה שלי, קהל שמחא לה כפיים.
יצאתי לחופשה של חודש, בה התרחקתי מהכל ומכולם. אכלתי וטיילתי וטיילתי ואכלתי ונחתי ואכלתי וצחקתי וביליתי ו.. אכלתי! עבורי, הניתוק הזה, היה קריטי. הרגשתי בטוחה להתנהג עם אוכל בצורה הביזארית שאני מתנהגת איתו, כי ידעתי שאף אחד לא מכיר ולא רואה ולמען האמת, לאף אחד לא ממש איכפת מה יש לי בצלחת וכמה מהר/לאט זה נעלם.

ואני עכשיו 5-6 קילו יותר. ממש מגרדת את טווח המשקל התקין.
את כל מה שלא אכלתי בשנה האחרונה אני אוכלת עכשיו, כמעט בלי אפיזודות הרעבה.
את ה"בולמוסים" אני מקבלת בנחת, יחסית, ולפעמים אפילו, רחמנא ליצלן, נהנית מהם. עם זאת, בזמן האחרון, שמתי לב, שלמרות שנראה לי שאני אוכלת כל היום ללא הפסקה ולא מונעת מעצמי כלום, אני פוגשת את הצריכה היומית המומלצת שלי, אולי בתוספת של 200 קלוריות. מזעזע לחשוב שעד לא מזמן ה-200 האלה היו כל הצריכה היומית שלי!

אני לא נשקלת. בכלל. אף פעם. למה זה טוב? את, אני וכל מי שזכתה בהתנסות מפוקפקת עם הפרעת אכילה, בעיקר מהסוג המגביל, יודעת טוב מאוד איך היא נראית באיזה משקל. אז למה לי המספר הזה? אני מסתכלת עליו מלמעלה, בבוז :-)

אז נכון, התמונה מצטריירת כוורודה ואופטימית, למרות שברור שלא כל יום פורים. עדיין לא נוח לי ב-100 אחוז עם הגוף שלי והמשקל החדש שלי; נחמות קטנות עדיין מבצבצות פה ושם ואני נאחזת בהן כבחבל מציל חיים, יודעת שגם מהן אצטרך להיפרד בסופו של דבר, למען עתיד פורה (לגמרי תרתי משמע) יותר. אבל בסך הכל, אני מרגישה טוב.

אני כבר לא בתת משקל מסכן חיים. אני בדרך יציבה יחסית להחלמה, ככה נראה לי, בכל אופן. והדבר הכי בולט ששמתי לב אליו זה שהחיים שלי לא נהרסו כשעליתי קילו, וגם לא כשעליתי עוד 4 אחריו. אני לא מרגישה נאהבת פחות. להיפך - עכשיו אני גם יכולה להנות מהקשרים בחיי באופן ממומש, כי אני כבר לא תלויה בשום דבר כדי לצאת מהבית, ואין מקומות שאסור ללכת אליהם!

בקיצור, נראה לי שהולך להיות טוב ושלהבריא זאת הייתה ההחלטה הכי נבונה שקיבלתי בשנה האחרונה.

ועכשיו את :-) מקווה מאוד לשמוע שגם לך צלחה הדרך. אני פה.

שבת שלום.