כוחם של חולים -

כפי ששמתם לב, אני מנסה לחשוב יחד איתכם איך אנחנו יכולים לעזור לנוירולוגים להבין את המחלה שלנו טוב יותר ולפתח כלים אבחנתיים, פרוגנוסטיים וטיפוליים יותר טובים.

נזכרתי שלפני 20 שנה, כאשר הייתי סטודנטית לרפואה, נשים שחלו בסרטן שד טופלו בצורה שהייתי מכנה אותה אכזרית . הן היו עוברות ביופסיה בהרדמה, ואם התשובה הייתה תקינה זה היה נגמר בזה, והן היו מתעוררות עם השד, אבל אם התשובה הייתה פאתולוגית הן היו עוברות ניתוח שבו היה נכרת השד, עם כל השרירים וכל הבלוטות בבתי השחי. האישה לא הייתה יודעת לפני הניתוח באיזה מצב היא תתעורר ממנו.
כסטודנטית, ליוויתי נשים שעברו את הניתוח הזה והיה קשה לי לראות את הסבל שלהן. היה ברור לי גם שלפגיעה קשה כל-כך במראה שלהן, יהיו השלכות על הדימוי העצמי, היחסים האינטימיים ואולי אפילו על הרצון להחלים.
במסגרת סמינר מחלקתי, בחרתי לבדוק את הנושא. ומצאתי שבאר"הב התארגנה קבוצה של נשים, חולות סרטן שד, שנלחמו נגד אופן הטיפול הזה, מספר קטן של כירורגים, החליטו בעקבות כך ללכת נגד הזרם, לעשות מחקרים לגבי היעילות של ניתוח פחות אגרסיבי, בו התבצעה כריתה של הגידול והרקמה מסביבו בלבד. מחקרים שהראו שאין הבדל משמעותי בתוצאות של שתי הגישות.
מנהל המחלקה הכירורגית בה הייתי, אמר לי כאשר סיימתי את ההצגה שמדובר בקבוצה קטנה ושולית של רופאים ושהוא לא מבין מה חשוב בעיני שהאישה תישאר בחיים או שהיא תיראה קצת יותר יפה.
כיום, משתמשים בניתוח הכריתה הנרחב, רק במקרים חריגים ביותר, וזאת בגלל לחץ מתמשך של נשים לעבור ניתוח שיפגע במראה שלהן בצורה מינמאלית. למרות שלכירורגים היה נוח להתמיד בגישה שלהם, הם שינו את העמדה שלהם בהדרגה בעקבות רצון החולים. יתרה מזאת, ההבנה שאין הבדל בין כריתה נרחבת מקומית לבין כריתה הרבה פחות נרחבת מבחינת הסיכוי להחלמה, או התפתחות של גרורות, הביאה להבנה חדשה לגבי אופן התפתחות גרורות במחלות ממאירות ולמחקרים שכתוצאה מהן פותחו תרופות חדשות לטיפול בסרטן.