פיברומיאלגיה ומיאסטניה -

שלום משה,
אכן גם אני התרגזתי כשקראתי את פרופ. רכס בדבר הרווח המשני שיש לחולים במחלות קשות אבחון

היום בבוקר הוא התראיין בתכנית הבוקר ברשת ב' והקצין את עמדותיו, התעמת עם ענת דולב שהגישה את התכנית, ועם דר' גליה (איני זוכר את שם משפחתה, נדמה לי רהב, שהיא מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות בשיבא ) אשר בקושי הסתירה את זעמה על דבריו.

פרופ. רכס,שהוא גם יו"ר וועדת האתיקה של הרופאים,הוכיח את עצמו כרופא המתייחס בספקנות ואפילו בזלזול או בחשדנות לחולים לא מאובחנים המדווחים על סבל וכאב. ממה שאני התרשמתי, כמוך משה, שאם אין הוכחה פתולוגית של המחלה כמו סי.טי. או בדיקות דם או ביופסיה- זו מחלה שקיימת רק במוחו של החולה והוא נהנה מתשומת הלב ומהעניין והדאגה שהוא מעורר סביבו.

גישה זו של נוירולוג "צמרת" היא נוראית ומדאיגה, במיוחד לציבור החולים שלו.
נתן

אני חושבת שזאת טעות להתייחס באופן אישי לפרופ רכס. הוא בסך הכל אומר בצורה גלוייה, מעל דפי העתון וברדיו, את מה שמרבית הנוירולוגים חושבים (כותבים בעיתונים שלהם ומדברים בכנסים שלהם), ולא אומרים לחולים שלהם.
אני אישית חושבת שזה עדיף ככה, כי אז אפשר לפתוח את הנושא לדיון רציני. אני כתבתי גם מכתב תשובה להארץ, ואני מקווה שיפורסם.

אפלטון, בספרו הרפובליקה, מדבר על שני סוגים של רופאים: אלו שבאים אל החולה, לומדים ממנו ומבני ביתו על המחלה שלו, ומחליטים באופן משותף על דרך הטיפול. ואלו שבאים אל החולה ובביטחון עצמי של דיקטטור מחליטים על המחלה והטיפול.

למרבה הצער, שתי האסכולות האלה קיימות גם ברפואה המודרנית ואולי אף ביתר שאת, כי ההתקדמות הטכנולוגית העצומה והידע הרב שקיים, מחזק את ידיהם של הרופאים מהסוג השני.

אני חושבת שכמו בפוליטיקה אפשר לשנות את דעתם של ה"קולות הצפים" אלו שלא בטוחים עד כדי כך בעצמם, כמו פרופ. רכס. והיחידים שיכולים לדעתי לעשות זאת הם החולים עצמם, אבל רק כקבוצה ולא כבודדדים.