אני כל כך מותשת

יום אחד, כשהרגשתי כמוך, ובקושי יכולתי להרים את הידיים, חשבתי שבעצם זה מצויין.
אני לא אחת שמרימה ידיים בקלות, ממילא.
והמשכתי להלחם

כשהנוירולוג שטיפל בי במשך כמה שנים, אמר ש"אין לו יותר מה לעשות". אחרי שעברתי את שלב הייאוש והדיכאון, כתבתי לו אי-מייל, שאני מאוד מצטערת שהוא כבר הרים ידיים, אבל אני עדיין לא, ושאולי אני יותר מדי אופטימית, אבל אני בטוחה שיש מישהו בעולם שכן יידע מה לעשות.

בהקשר לזה חשבתי, איזה כיף לנוירולוגים, הם בטח מרגישים נורא חזקים. כל היום הם עסוקים ב"הורדות ידיים" עם אנשים חלשלושים.

בכלל בזמן האחרון אני חושבת שהם אנשים מעוררי התפעלות: לפחות מנסיוני במפגשים איתם, הסתבר לי שרבים מהם סובלים מקוצר נשימה במאמץ, מתקשים לעשות ביקור במחלקה בגלל שקשה להם אחרי כמה זמן ללכת, לדבר ולנשום, וגם בדרך כלל מאוד מתעייפים באמצע המרפאה שלהם, והם לא מתלוננים על זה, ואפילו לא פונים לרופא. בסך הכל הם מציינים את זה בפני החולים שלהם מדי פעם.

בקיצור אל תוותרי,

מקווה שהפלסמה פארזיס תעבור בשלום

כתבת לי נהדר, עודדת אותי, גם חייכתי בזכותך. אני שומרת לי את מה שכתבת כאן, לרגעים קשים אחרים שבטח יבואו לפעמים, וכמו שאמרת לי - לא ארים ידיים. הפלסמפרזיס היה מצוין, הכי מהיר וקל שהיה לי מעודי. שבת שלום, ושוב, תודה!

במשך השנים הלא קלות שעברו עלי, מצאתי שכתיבה, חוש-הומור, וגם אם אפשר לעזור לאחרים, זה מה שנותן כוח להמשיך.

אחרת, אפשר בקלות לשקוע בייאוש, ולרצות להיעלם לאיזה אי-בודד.
(ואין מה לעשות, גם זה קורה לפעמים).

אני שמחה שהפלסמהפארזיס עברה בקלות יחסית.

ואם את צריכה שוב עידוד,
אז זה בהחלט המקום למצוא אותו.