שינוי מצב רוח לאחר שימוש במסטינון

כשהיינו ילדים הייתה סידרה מצויירת שנקראה " פופאי המלח" , שנוצרה במקור כפרסומת לתרד.

כל פעם שהוא היה צריך להציל את המצב, בניגוד לסופרמן שנכנס לתא טלפון ועוטה על עצמו גלימה, הוא היה בולע קופסה של תרד משומר (דרך אגב זה בכלל לא מומלץ לאכול את זה וודאי לא יגרום לך לשרירים חזקים כמו של פופאי). ואז, היו רואים איך השרירים שלו מתנפחים והוא הופך ממלח רכרוכי שחושש מכולם לסופרמן של ממש.

מסטינון פועל בצורה דומה. זה לא עניין של השפעה על מצב הרוח (התרופה הזאת בכלל לא מגיעה למוח, אלא במצבים מיוחדים), אלא פשוט כתוצאה מזה שמרגישים שיש פתאום כוח לעשות משהו שקודם לא יכולת בכלל לעשות (למשל להרים כוס מהשולחן, או ללכת מחדר לחדר וכד), זה באופן טבעי גורם לך להרגיש פתאום כמו " סופרמן" ביחס למה שהרגשת קודם. זה כמובן שונה מחולה לחולה (יש חולים שהתגובה אצלם פחות דראמטית), וגם אצל אותו חולה בהתאם למצב. (זה אחד הדברים המתסכלים בתרופה הזאת בעיני באופן אישי, כי אם האפקט הזה היה נמשך כל הזמן, אני כבר מזמן הייתי " כובשת" את כל העולם, ובטח אפילו מצליחה לעוף).

מי שלא חווה את זה באופן אישי, פשוט לא יכול להבין במה מדובר.

אני מאוד ממליצה לך על סרט בyoutube, (לצערי אי אפשר להכניס לכאן קישורים), שבו רואים איך אחת החולות הראשונות של מרי ווקר (היא זו שחשבה על הרעיון הגאוני של טיפול בתרופות מסוג זה אצל חולי מיאסטניה), מגיבה לזריקה של נאוסטיגמין.
רואים אותה בהתחלה שוכבת במיטה כמעט משותקת לגמרי, אחרי זמן מסויים היא מתחילה לזוז בחופשיות במיטה, ובשיא ההשפעה של התרופה היא קמה ומתחילה לנקות את החדר עם מגב ומטלית!!! (כמובן, מה כבר אישה יכולה לעשות).

מקווה שעניתי לשאלתך,

עליסה.

אני מסכים עם עליסה.
המסטינון או פירידוסטיגמין אינו עובר את מחסום הדם-מוח ועל כן אין לו השפעה ישירה על חילוף החומרים המוחי. זאת, בניגוד לחומר אחר שחוסם את האציל כולינאסטראז - פיזוסטגמין שכן חוצה את מחסום הדם מוח ולכן השימוש בו במיאסטניה הופסק לפני שנים רבות.