חולשה מוגברת

השאלה במה מתבטאת ההחמרה, אם בחולשת גפיים, אז אפשר לנוח שבועים, אין ברירה, גם החום לדעתי מחמיר את המחלה ועומד להיות שבוע חם מאד וקשה לכולנו.
אם החמרה מתבטאת בהחמרה של קשיי נשימה נכון יהי להגיע למרפאה בהקדם, לדעתי כמו כן החמרה בבעיות בליעה שכפי שכבר דברנו על כך יכולות לגרום בעצמן לבעיות נשימה.

גם גפיים, בליעה ונשימה. במנוחה זה לא ניכר..

שתצרי קשר טלפוני עם הרופא המטפל

השאלה היא מה מידת ההחמרה. אם אינה משמעותית – ניתן לדחות. אם יש קושי משמעותי בנשימה ובליעה – יש לגשת מיד לחדר מיון! אם זה באמצע, זה נתון לשיקול דעת.

זו אינה שאלה קנטרנית, אלא באמת מתוך עניין, ורצון לדון בנושא שבעיני הוא משמעותי.

כמו שכתב לי פעם אחת הנוירולוגים שטיפלו בי- מה שבשביל אחד קשה, בשביל אחר קל. ואכן כאשר משמתמשים במונחים שאינם מוגדרים בצורה ברורה, עלולים לדבר בשפה שונה. .

ממה ששמעתי מחולים רבים בארץ ובעולם, הם באמת לא יודעים פעמים רבות מתי מה שקורה הוא "משמעותי" ומתי לא, וגם לא תמיד יודעים לכן להעביר את המסר הנכון לרופאים שמטפלים בהם. ומדובר בקשת רחבה של חולים, כולל חולים אינטלגנטים, שמבינים מצויין את מצבם באופן כללי.
ומרגישים לא פעם שהם מצויים, ב"ערפל קרב".

מצד אחד יש חשש מ"קרייסיס" מונח מיסטי כמעט ולא מוגדר היטב, שמבטא מצב מסכן חיים.

ומצד שני, "סתם" קושי בנשימה לא נראה משהו רציני שדורש התייחסות אפילו לא מיידית.

לא נראה גם שלרופאים עצמם יש כללים ברורים ומוגדרים, מתי זה "משמעותי" ,מתי פשוט צריך להגיד לחולה לנוח, ומתי אפילו זה לא. ואותו חולה יכול לשמוע דברים שונים לחלוטין משני רופאים שרואים אותו בעת אישפוז במחלקה למשל..

חלק מתחושת הביטחון שיש לחולה (שהיא הכרחית כדי שיוכל להמשיך ולנהל את חייו בצורה סדירה עד כמה שניתן), נובעת מידיעה מה הם סימנים שדורשים התייחסות, ממה אפשר להתעלם, מתי צריך לפנות בדחיפות לרופא.

מדדים אובייקטיביים או סמי-אובייקטיביים, שהחולה יכול לבצע בעצמו, יכולים לסייע פעמים רבות. כמו מדידת חום אצל חולה אחרי כימותראפיה, בדיקת פיק-פלו אצל חולה אסטמה וכד.
וכאשר לחולה יש הנחיות ברורות פחות או יותר מתי לפנות לעזרה-(חום מעל 38, פיק פלו נמוך ב-25% מהמצב הבסיסי וכד), ומתי לא. ופעמים רבות אפשר גם להנחות אותו מה ניתן לעשות כדי להביא לשיפור במצב באמצעים שיש בביתו (וגם לצייד אותו באמצעים כאלה, במידת הצורך).

נראה לי שגם במיאסטניה ניתן להגיע למצב שבו הדברים יהיו פחות לוטים בערפל, למרות האופי הפלוקטואטיבי והמתעתע של המחלה. ובכך גם להביא לשיפור בקומוניקאציה בין החולים לרופאים שמטפלים בהם, וגם לתת לחולים תחושת ביטחון ושליטה טובה יותר במה שקורה.

וכך כל חולה יוכל לדעת במשך הזמן, מה אצלו זו החמרה קלה, מה החמרה משמעותית, ומה החמרה שדורשת התייחסות מיידית. (וגם שיפור), וככל שהדברים יהיו ברורים יותר, יהיה (לשני הצדדים) קל יותר להחליט.

באמת יש קושי ניכר בהגדרה. אנסה להסביר:
יש שני פרמטרים שכדאי לשים לב אליהם: 1. פרמטר של זמן/מגמה. 2. פרמטר של חומרה.
לגבי הפרמטר של זמן: החמרה משמעותית מתבטאת ב"מגמה מתמשכת של החמרה". כלומר, אם המצב הולך ומתדרדר ככול שהזמן עובר. אם ההתדרדרות מהירה ומתמשכת, תוך שעות – יש לפנות בהקדם (עוד באותו היום) לבדיקת רופא, לפני שיהיה מאוחר מידי. אם ההתדרדרות מתמשכת אך איטית יותר מכך, הפניה לרופא לא צריכה להיות באותו היום אבל כן בתוך ימים בודדים.
אם הייתה החמרה אך מגמת ההחמרה אינה מתמשכת, יש לשקול את ההמשך לפי החומרה.
לגבי החומרה: כאשר יש קושי בנשימה עד כדי קוצר נשימה במאמצים קלים כגון הליכה מספר מטרים – זה לא טוב! כנ"ל לגבי קושי בבליעה – אם אי אפשר לבלוע בלי להשתעל –גם זה לא טוב! אלה מצבים מסכני חיים! אם זה מצב קבוע מזה שבועות, אז אין דחיפות לגשת לרופא עם זה באותו היום ממש. אבל אם זה מצב חדש ומתפתח, עם מגמת החמרה מתמשכת, כפי שניסית להסביר למעלה, יש לברר בהקדם!
ישנם מצבים רבים שמשפיעים על המצב הנתון וגורמים לו להיות מעט פחות טוב מהרגיל. אלה כוללים מזג אויר חם, סטרס, או עייפות כללית מעומס שיגרתי. אם יש את אחד מאלה, עשויה להיות החמרה במצב, אבל בד"כ לא מתמשכת, אלא עם עליות וירידות. אם זה עייפות שיגרתית, בד"כ תחלוף ע"י שינה ומנוחה. אם זה סטרס פסיכולוגי, בד"כ חולף לאחר פתרון הגורם לסטרס. אם זה זיהום לעומת זאת (כגון בדרכי השתן או בגרון), המצב יחמיר אם לא יטופל באנטיביוטיקה, ובהחלט תתכן החמרה מתמשכת בשל כך.
במידה ויש החמרה במצב, במיוחד אם מערבת הפרעה בנשימה או בבליעה, רצויי לפנות רופא המשפחה קודם, על מנת לברר אם אין בעיה זיהומית, ולקבל חוות דעת ראשונית לגבי חומרה המצב. בהתאם, להמשיך למיון או לנוירולוג במרפאה.