בטחון עצמי נמוך?

שלום לך,

מדברייך עולה שעל בנך אכן עוברת תקופת הסתגלות לא קלה, כל תחילת שנה הינה תקופת מעבר עבור הילדים במיוחד לאחר תקופה ארוכה של חגים וכפי שאת מתארת, כשנוסף לכך שינוי גם בסדר היום המשפחתי זו בהחלט תקופת מעבר משמעותית עבורו.

אני שומעת מדברייך גם את הרגישות סביב נושא שעות הצהרים על מנת שאוכל לסייע יותר, אשמח אם תוכלי להשיב על כמה שאלות:

עד כמה השיח סביב העובדה שאת לא נמצאת בצהרים הוא יומיומי, משמעותי?
איך את מרגישה עם עצמך כשבנך אומר לך שהוא רוצה להיות איתך ולא בצהרון? מה את עונה לו?
עד כמה תכוף הדיבור בשקט? באילו סיטואציות זה מופיע? וכיצד אתם מגיבים לזה?
כמה מקום את נותנת לשיח סביב ההרגשה הלא טובה שלו בגן? האם בכל יום שהוא חוזר אתם מנהלים על כך שיחה?

עשי עם עצמך בדיקה, מן הסתם כהורים וכאמהות בפרט, יש לנו תמיד רגשי אשם סביב הזמן שאנחנו מקדישים לילדנו ובוודאי כאשר עושים שינוי כלשהו במערך הזמן הזה, ילדים מאוד רגישים למסרים הסמויים שאנחנו משדרים ואם הוא מרגיש שאת אינך שלמה עם זה, "מתייסרת" זוהי דרך נהדרת עבור הילד לקבל תשומת לב.
באופן כללי בתאומים תמיד יש דינאמיקה של אחד שיותר זורם ושל אחד שמבקש להשיג את תשומת הלב שלו בדרך פחות נעימה. זה יכול להיות רגרסיות בהתנהגות בצורות שונות מחוסר הקשבה לאלימות, לקשיי הסתגלות.

חשוב כהורים קודם כל לבחון את עצמנו מבחינת הסיטואציה, מה אנחנו אומרים לעצמנו על המצב בגן, עד כמה זה הופך להיות נושא מרכזי אצלנו? עד כמה אנחנו נותנים לזה במה? למה גורמת העובדה שהנושא הופך מרכזי? מדוע אנחנו חרדים מהמצב, האם זה אכן משקף את המציאות?

ברור לי שתשובתי איננה מלאת הצעות פעולה, אני מאמינה שקודם כל צריך להסדיר בראש את המודעות לנושא הבעייתי ומשם הדרך לבחירת הפעולה הנכונה והמתאימה לך ולבני משפחתך תהיה קצרה.

אשמח לשמוע תשובותיך ולהמשיך את השיח.

בברכה,

אדוה דרור

שלום אדוה,
תודה רבה על ההתייחסות שלך. מקווה שהתייחסותי הבאה תתן לך תמונה טובה יותר, כדי להמשיך את השיח ולעזור לי להתמודד ולפעול –
1. השיח סביב העובדה שאני לא נמצאת בצהרים לא קיים, הוא רק מדגיש שהוא לא רוצה שייקחו אותו מאוחר מהצהרון. רוב הילדים עוזבים בשעה 4 ואילו אנחנו לוקחים את הילדים בסביבות 4 וחצי-רבע לחמש. הדגש העיקרי שלו הוא לא להיות אחרון.
2. כשהוא אומר שהוא רוצה אותי, אני מרגישה נורא!!! אני מסבירה לו שאמא עובדת במקום רחוק ושלוקח לי זמן להגיע, ושאני חייבת לעבוד כדי שיהיה לי כייף וכדי שנוכל ללכת לטיולים ולקנות מתנות... ואז הוא שוב עונה – אבל אני רוצה אותך...
3. הדיבור בשקט קורה כשאנחנו בסביבת אנשים שהוא מכיר אך לא קרובים מידי, כמו הורים של ילדים מהגן, המדריכה מהחוג, או הגננת , וכשהוא שם לב שאותם אנשים מסתכלים עליו. זה לא קורה לו בגן וגם לא בצהרון כשהוא לבד. זה לא קורה אצל סבתא או במשחקייה בה הוא לא מכיר את האנשים שמסביבו. אני לא מגיבה לדיבור השקט, משתדלת לענות לו רגיל.
4. אני שואלת כל יום איך היה בגן. לפעמים הוא אומר כיף, ואז אני עונה שאני שמחה, ולפעמים הוא אומר שלא כיף, ואני מבררת מדוע, ואז הוא עונה לי שלא היה לו עם מי לשחק (מהגננת אני מבינה שלעיתים הוא בוחר לא לשחק, והיא חושבת שזה אולי בגלל שהוא לא מצא עדיין תחום עיניין משותף עם הילדים ולא בגלל בעיה אחרת, כי יש הרבה מאד פעמים שהוא משחק מקסים)
5. ברור שאני חשה רגשות אשם קשים על כך שאני לא נמצאת איתם כמו שנה שעברה, וגם עליי השינוי בשעות משפיע. מה שמטריד אותי בעיקר הוא השינוי שחל בו – מילד חברותי שמשתתף ומדבר ומתחבר בקלות אפילו עם ילדים שהוא לא מכיר, הוא הפך לילד סגור שנמנע מלהשתתף בחוגים ולשחק עם חברים חדשים. הוא כל הזמן אומר שהוא מתגעגע לחברים שהיו לו בגן הקודם, ושעלו לגן חובה (גדולים ממנו בשנה). אני ממש לא יודעת מה לענות לו, ומרגישה שעשיתי טעות שלא ניסיתי להעלות אותם לגן חובה כדי שיהיה יחד עם חבריו. הייתה לי אפשרות, אך העדפתי שתהיה להם שנה נוספת בחממה של תת חובה כי הם רק בני 4 ו-8 חודשים.
6. חייבת לציין שהקשיים שלו הם לא קבועים, כך שיכול להיות יום מצויין בגן ויום לאחר מכן פחות טוב. לגבי החוגים והחברים אחר הצהריים, הוא ממש לא שש ללכת, אך לאחר החוג או הבילוי אצל חבר הוא בסך הכל נהנה, אבל די קשה לגרום לו לרצות ללכת...
יחד עם זאת לחברים שלו משנה שעברה הוא מוכן ללכת בכל עת...

מקווה שהבהרתי את עצמי טוב יותר.

אופטימית שלום,

ראשית אני שמחה על התשובה המפורטת ניכר שהנושא מאוד משמעותי עבורך ואני בטוחה שהתייחסותך הרצינית ושימת הלב לפרטים יסייעו לך להרגיש יותר טוב עם העניין ולמצוא את הפתרון המתאים לכם.

חשוב לדעת שרגשות של ביישנות הם טבעיים ונורמליים ופעמים רבות מתעצמים ומתפתחים כאשר יש שינוי כלשהו באורח החיים או כאשר הילד חש שהוא במוקד העניינים וכמובן שישנם גם גורמים גנטיים. כל עוד אין פגיעה משמעותית בתפקודו של בנך ומדברייך הבנתי שעדיין לא מדובר בפגיעה משמעותית בתפקוד, אזי לא צריך לדאוג וסביר להניח כי זהו שלב חולף המבטא התמודדות עם מצב חדש.

להלן מספר דרכים אשר יכולות לסייע:

1) לא להלחיץ את הילד ולכפות עליו אינטראקציות חברתיות שלא נעימות לו, או להכריח אותו להשתתף בסיטואציות בהן הוא מתבייש.
2) לעודד את הילד ולחזק חיזוקים חיוביים על מנת לחזק את בטחונו העצמי ולהפחית את החרדה מהשינוי, לעשות זאת הן בסיטואציות חברתיות והן באופן כללי.
3) ליזום יותר סיטואציות חברתיות בהן הילד מרגיש בטחון וחופשיות כמו עם חברים משנה שעברה, סבתא וסבא , גננת ועוד.
4) לחשוף אותו באופן הדרגתי תוך ליווי וחיזוק לסיטואציות חדשות, כך לדוגמה אפשר ליזום מפגש עם חבר חדש מהגן אבל חשוב להיות יחד איתו, להתחיל מחבר אחד, מפגש בסביבה הביתית המוכרת. כנ"ל לגבי החוגים לא להעמיס, לבחור משהו אחד שהוא הכי משמעותי עבורכם וללוות אותו עד שירגיש בטוח.
5) חשוב לזכור שלכל ילד הטמפרמנט שלו, לכל ילד התנהגויות ודרכי ביטוי הייחודיות לו ועלינו כהורים להכירן ולתאים את ציפיותנו מהילד בהתאם למי שהוא ולא למי שאנו רוצים שיהיה.


באשר לנושא רגשות האשם , ברגע שאנו הופכים להורים אנו מקבלים עלינו שק של רגשות אשם המלווה אותנו לכל מקום, אחד האתגרים המשמעותיים שלנו כהורים הוא לבחור את הבחירות ולמלא את תפקידו על אף רגשות האשם , ולא לתת להם לנהל את חיינו, לילדינו "ראדר" מפותח והם קולטים בדיוק את הרגעים בהם אנו מונעים על פי רגשות האשם. זהו אתגר שאין לו תרופת פלא, המודעות וההבנה של מה מפעיל אותי ומה מפעיל את הילד שלי הם אלו שיביאו בסופו של דבר להתמודדויות המתאימות.


מקווה שעזרתי,

שבוע טוב

אדוה