נמאס לי שמשווים אותי אליה

שלום לך. את מתארת קושי גדול שקשור לדימוי העצמי שלך . את טוענת שהבעיה קיימת רק בהשוואה לאחותך, בעוד שכאישיות נפרדת את מקבלת מהסביבה יחס טוב ומתאים למי שאת באמת. אין ספק שיש במצב המיוחד הזה הרבה תסכול, וכרגע את חשה שללא התרחקות פיזית מאחותך - לא תוכלי להשתחרר ממנו. אני רוצה להציע דווקא כיוון אחר, של עבודה שלך על עצמך, ועל הבטחון והזהות הנפרדת והמשמעותית שלך. השוואה יכולה להתקיים תמיד, לא רק בין תאומות זהות. לחברה אחרת יש שיער יותר חלק, מקובלת יותר, לשנייה יש חבר יותר "קול" וכו. התחושה האישית שאת "שווה" או לא נבנית בינך לבין עצמך, ביחס להישגים שאת משיגה. שבי לך עם דף ועט, ורישמי לך מה הן התכונות שיש בך שאת אוהבת, שהסביבה מעריכה, שאת מצטיינת בהן, שאת חשה "הכי טובה" איתן. בטוחה שתמצאי המון. תשנני אותן לעצמך כמהפעמים ביום, כמו "שכנוע עצמי". זוהי אחת הדרכים להרחיב ולהעמיק את הבטחון שלך במי שאת. כך גם תוכלי לעבוד ולפתח את התכונות שמייחדות אותך. גם ביישנות אינה תכונה שלילית בכלל, ואני בטוחה שיש אנשים שמעדיפים אותה. מה דעתך? מוזמנת להמשיך ו"לשוחח". להתראות, ורד

אני כבר בת 27 ויש לי אחות תאומה, אני חייבת להגיד לך, שגם עוד 10 שנים, ולא משנה לאן וכמה תתרחקי, זה לא ישנה. צריך לנסות לפתור את הבעיה מבפנים. וגם אני, עדיין מתקשה בזה. וכל פעם שניגש אלי מישהו ואומר "ראיתי אותך אתמול" וברור לי שהוא ראה בטעות את אחותי, קשה לי עם הסיטואציה הזאת מחדש. איך זה יכול להיות שיש עוד מישהי בעולם שנראת ונשמעת בדיוק כמוני? זאת הרגשה לא נעימה שלא חולפת. הכל אבל מתחיל ונגמר בפירגון. צריך לנסות לקבל את המצב כמו שהוא ולא לברוח ממנו, (אגב, כמו שעשיתי הרבה שנים).

ומילה קטנה למנהלת הפורום- כולי תיקווה שהפורום הזה יתאים גם לתאומים עצמם ולא רק להורים שלהם. לא מצאתי מקום שבו תאומים יכולים לדבר אחד עם השני, כל הפורומים מוקדשים לדבר עליהם ולא איתם ואני מאד מאד מקווה שמכאן יתחיל השינוי.

תאומה זהה