מה עושים כששניהם צורחים ביחד?!?!?!

אמאלה2 שלום,

את מתארת יום לא קל שעבר עלייך, את מספרת על כך שבדרך כלל יש לך
כל מיני שיטות ודרכים להסתדר עם שניהם לבד אבל הפעם ממש לא מצאת את עצמך
והם לא מצאו את עצמם. אין ספק שלחץ ועצבנות מצידנו גוררים לחץ ועצבנות מצידם
ואין ספק שגם אי אפשר להימנע מזה כשמגיעים למצב כזה של חוסר אונים.
ממה שאני שומעת מדברייך בסופו של דבר את יודעת מה לעשות ואיך להסתדר
ואין זה מצב שגרתי שהם צורחים ביחד ואת מוצאת עצמך חסרת אונים נכון?
לפעמים כהורים ובמיוחד לנו האמהות לא קל לקבל את העובדה שגם לנו יש סף
לכאב, לסבלנות , אנחנו שואפות להיות אמהות משולמות וטובות וכשאנחנו נפגשות עם המציאות, שמה לעשות, ברוב המקרים היא לא כזאת אז סף התסכול שלנו עולה וכך גם העצבים והלחץ. לאמא מותר גם לטעות, יש מצבים שכאמא לא תזהי מיד מה הצורך של הילד שלך, יש מצבים שתהיי עייפה וחסרת סבלנות, קבלי את עצמך על הטוב והפחות טוב שבך, ילדייך יראו שיש להם אמא ככל האנשים, אנושית ששוגה לפעמים, שעייפה ושמתעצבנת וכך תהיי הרבה יותר נגישה ומחוברת אליהם.

ועם נעבור קצת לפרקטיקה אז כמה דברים שעבדו אצלנו טוב בגיל הזה מבחינת
הרגעה ברגעים קשים:

1) נדנדה חשמלית - בשעות קשות הייתי שמה את אחת הבנות ומטפלת בשנייה בזמן שהיא נרגעת מהנדנודים זה היה מעולה. יש לשים לב לעשות בזה שימוש מתון ולא למשך שעות רבות כיוון שתינוקות בגיל הזה צריכים להיות חופשיים להתנועע , לחקור את הסביבה ולהתפתח מבחינה מוטורית וקוגניטבית באמצעות הקשר הפיסי עם הסביבה.
2) מנשא אינדיאני - אני הייתי שמה אחת במנשא שהוא מאוד מחבק ועוטף ואת השנייה מחזיקה על היד כשהבטן שלה על היד שלי והיד השנייה שלי תומכת ככה זה מרגיע את הבטן והגזים שהם במרבית המקרים הסיבה לחוסר שקט.
3) מנשא ועגלה
4) עזרה ועוד פעם עזרה!! כבר דיברתי בעבר בפורום על כך שהורים לתאומים צריכים כמה שיותר עזרה, לא להתבייש אמא, סבתא, דודה, שכנה, חברה, אחות , בייביסיטר, קחי לך עזרה לפי יכולתך אפילו לשעה שעתיים ביום, או מישהו שיהיה איתך או מישהו שיחליף אותך ויתן לך קצת זמן התרעננות זה חשוב מאוד, בלי קשר לבעלך..

שיבואו ימים שקטים

בברכה,

אדוה

הצלחת להרגיע אותי...
בד"כ אנחנו באמת מסתדרים נפלא, ויש לנו את הנדנדה החשמלית ומנשאים ושתי אוניברסיטות שהם מאוד אוהבים ומתעסקים איתן הרבה, אבל לפעמים יש את הימים ששום דבר לא עוזר, וזה מתסכל... אני חושבת שאחד מהם מתחיל להצמיח שיניים אז אולי זה העצים את העניין.

לגבי העזרה, קשה לי עם זה מאוד!
כאמא שחוותה לידה ראשונה כלידת תאומים בניתוח, ואח"כ- את החוויה הקשה בחיי- הפגיה, קשה לי לקבל עזרה. עצם החוויה של לידה, אחרי שהרגשת שהם חלק ממך כ"כ הרבה זמן, ופתאום הם "מופרדים" ממך ועוד מרחיקים אותם ממך ולוקחים אותם לפגיה, ואומרים לך מתי מותר לך להרים אותם ואיך... זו טראומה מאוד קשה.
לכן קשה לי להכניס עוד אנשים להרמוניה שלי איתם. מאז שהבאנו אותם הביתה נהייתי ממש קנאית אליהם, וקשה לי אפילו שאמא שלי המקסימה "משתלטת" לי עליהם. אני מרגישה שעד שהגענו הביתה לא היה לנו זמן והזדמנות נאותה להתרגל לעובדה שמזוג צעיר אנחנו משפחה עם שני ילדים, ולהתאחד ולהתרגל אחד לשני.
לפעמים כ"כ קשה לי, ואני כבר צריכה קצת אוויר... אבל עוד יותר קשה לי להרפות...

היי אמאלה 2,

נשמע שעברת תקופה לא קלה עם הלידה ומיד לאחריה וזה אכן גורם לתחושות החמצה,
נקיפות מצפון ורצון לפצות אותם כמה שיותר, לצערי אלו תחושות שאנו מקבלים "במתנה" ברגע שאנחנו הופכים להורים וכמובן שכשקורות בעיות בדרך זה מתעצם על אחת כמה וכמה, עם המתנה הזו אנחנו צריכים ללמוד לחיות ולהתקדם כי היא תלווה אותנו לכל החיים.
אין ספק שזה קשה להכניס אנשים הביתה אחרי טראומה כזאת ולא משנה אם זו האמא הקרובה ביותר או הבייביסיטר , בכלל זו תקופה מורכבת ומאתגרת עבורך ועבור בעלך, עבור התא המשפחתי למצוא את הגבולות שלכם כמשפחה, כזוג וכיחידים וזה משהו שייקח זמן. חשוב שאת מודעת לקשיים ואני מאמינה שעם הזמן תלמדי גם להרפות.
המלצה אחת - בצעדים קטנים, כל דבר שקשה לנו לעשות תמיד כדאי להתחיל בצעדים קטנים, כשאנחנו חושבים על שינוי גדול אנחנו נבהלים אבל אם מתחילים במשהו קטן פשוט שנראה אפילו טיפשי ממנו אפשר לצמוח הלאה למקומות הגדולים יותר.


שיהיה סוף שבוע נפלא

אדוה