התקפי חרדה

לאורין שלום

בגיל ההתבגרות יש קושי להגיע לביתך. את רואה כנראה דברים נכונים , את רואה את הסבל של ביתך. בגיל זה המתבגרים תופסים מרחק ומנסים לבסס את עצמאותם. כל זה במחיר כבד מאחר והתופעות המתחדשות בגיל זה מתפרשים למתבגר כאשליה שהוא זה שגילה אותם ולהורה שלו אין בכלל זכות או גישה לרעינו הרוחני של המתבגר.
ניסיונותיך להגיע לביתך מחייבים אמון ורגישות לעיתוי הנכון.
הצעתי כי תספרי על עצמך או על מישהו מבני משפחתך שחווה חוויה כזאת. והתקווה שהסיפור יתפתח מרחב שבו המתבגר יוכל לפתוח את אשר בליבו.
אפשר גם להציע לראות סרט בו עלילה של פחד או אימה ושוב לקוות שביתך מפתח ערוץ למצוקותיה.
אפשר לספר לכאורה על חברת ילדות שלך או בת של אחד מהעובדים במקום עבודתך שסבלה סבל דומה ומה עשתה עם זה.
והעיקר לא לחדור לעולם של ביתך החוסר רגישות או בנימה של הצצה והשפלה. איכפתיות תוקרן גם בהעדר מילים שמנסחות זאת.
אפשר גם למצוא רגע מתאים ובמיוחד תוך עיתוי של שיח קרוב ולהציע פניה לפסיכולוג שם תוכל לדבר על גיל ההתבגרות ובלי לשתף אותך, ולהציג אפשרות זאת כטבעית ואף מקובלת. ואם יש ללה חברה שהולכת לפסיכולוג יש יעזור בוודאי.

בהצלחה
דר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו