המלצה לטיפול

עם לא הייתי מתנהג ככה,הייתי מוצא את עצמי בחרדה חברתית.והדרכים האלו היו עוזרים לי להתגבר עליה,אני מתאר לכם מצב מנוגד לגמרי ממה שהייתי עד לפני אותה שנה,שנה אחת לפני זה,הייתי במערכת יחסים עם מישהי,הייתי יוצא למקומות לבד ומכיר אנשים באופן טבעי,הייתי אמיתי,והיה לי ביטחון עצמי גבוהה.
אני לא יודע איך הקטע עם אבא שלי קשור לחרדה חברתית שפתאום התפתחה באותה תקופה שהחמירו הדברים בבית,אבל זה הגיע למצב שבסוף י"א כבר נכנסתי לדיכאון מתהייה של מה קורה לי?האמת היא שגם אז לא שמתי לב לבעיה שלי במשך שנה ,שהיא בעצם סוג של תוצר של דחק של החרדה חברתית,זה היה נראה לי בסדר.
אבל במשך התקופה הזאתי,שמתי את האחרים לפניי,מתוך מחשבה שזה מה שיעשה לי טוב.(ולא בקטע של אכפתיות ולעזור לחלשים,כי זה ממש לא היה הקטע שלי).
ובכל מקרה,בחופש של כיתה י"א טסתי לארצות הברית לאחי הגדול,למשך שלושה חודשים,ששם עבדתי במכירות ,אבל במקביל הייתי גם מבלה עם אחי.
לפני שנסעתי אליו,גם שקעתי במחשבות טורדניות קשות,של אנשים שעושים מעשים מגונים לאמא שלי,או חרדות כפייתיות שאני חייב כל הזמן לשאול משהו,או לבדוק שאמא שלי בסדר.ותוך מעט מאוד זמן כשהיתי בארצות הברית ה-כ-ל נעלם.
הכל כולל הכל,סוף סוף שם חזרתי להיות לירון,שזה הדבר הכי חשוב בראש ובראשונה,וגם כמובן היה לי שליטה על עצמי שלא להיכנס לכל מיני מקומות נפשיים לא טובים שוב פעם.
ובסיום החופשה של השלושה חודשים,כאשר חזרתי לבית ספר,חזרתי להיות לירון עם המסכות,שמחפש לצחוק על אחרים בכיתה כשמספרים בדיחה כדי להעלות לעצמי את הביטחון ,ועוד הרבה התנהגויות שרק עד לפני חודשיים הבנתי שהכל היה טעות אחת גדולה.
ועכשיו,יש לי בעיה ,הפסיכולוג טען שזה הערכה עצמית נמוכה,וראיה לא נכונה של המציאות.
אבל אני מרגיש שיש פה משהו מעבר לזה,בתקופה האחרונה ,אני סוף סוף מצליח להקרין את עצמי,בדיוק כמו שהייתי לפני כמה שנים כשהכל התחיל,הבעיה שזה כל פעם קורה לזמן כלשהו,שאני מצליח להיות אני,וכשאני מצליח להיות אני ,אני עם דימוי עצמי גבוהה וביטחון עצמי גבוהה,אני לא מתעסק בכל החרא שנהגתי להתעסק בוא לפני שנתיים,וגם עם עוברות לי מחשבות,הם לא מהותיות.
הבעיה מתחילה ברגע שאני מאבד את התחושה,זה לא מצב של שחור לבן ,שאני פעם עם ביטחון ופעם עם לא,יש מחשבות בראש שלי שמנתקות אותו מתחושת ה"עצמי" ,לפעמים מספיקה מחשבה אחת שלא הצלחתי לטפל בה כמו שצריך והדחקתי,תשנה את כל הראיית מציאות שלי,אני מוצא את עצמי לפעמים במצב קיצוני ממש כמו שהייתי נוהג להיות,בחרדה חברתית,הפעם אני לא מדחיק את זה על ידי הדרכים של פעם,אבל זה מצב מתסכל,כי אני יום אחד ,או שעה אחת,מקרין את עצמי,ונותן את האינטרפטציה שלי לדברים,וברגע השני,זה נלקח ממני.לפעמים כשאני נקלע לזה,זה מוביל לתחושת ניתוק,הבעיה גורמת לכל כך הרבה בעיות,כי ברגע נתון אני אוהב את חברים שלי,ובא לי לקבוע איתם דברים והכל,וברגע אחר פתאום אחרי שקבעתי איתם - אני לא יכול לצאת כי נקלעתי ל-

נקלעתי ל-בוא נקרא לזה- העדר תחושת עצמי.
זה לעיטים ממש קיצוני ואז אני גם חווה ניתוק מכל הבחינות,גם נפשי ורגשי.
יש לי הוכחה בראש לזה ,שהייתי מסוגל להיות אני עצמי באופן טבעי בלי מסכות,ולהרגיש ביטחון אמיתי ולא מזוייף !ואני מדבר על לפני כמה ימים,כי יש לי ימים כאלו פעם בכמה ימים.הדבר הזה קרה לדעתי בגלל שראיתי את המציאות בצורה נכונה למשך אותו זמן,והקטע הזה נגמר ברגע שהפסקתי לראות את הדברים ככה,אני ממש לא נותן לעצמי להיקלע לקטע הזה של המציאות המעווטת-אני עובד על עצמי בצורה קוגנטיבית,אבל עדיין..זה נראה כאילו יש משהו שממש משתק אותי ואת המוח שלי,שהוא קצת מעבר לדימוי עצמי נמוך ותפיסה לא מציאותית של הדברים,
אני לא מפסיק לשאול את עצמי-איך אני היום רואה הכל ככה,כשראיתי אתמול דברים אחרת?זה מרגיש כאילו יש עוד משהו שמערער את הדברים כל פעם מחדש ומונע ממני להישאר יציב.התחושת ניתוק גם לא מאפשרת לי להרגיש את זה שהייתי מסוגל להיות טבעי ועם ביטחון ואוהב את חברים שלי לפני כמה ימים,בתת מודע שלי אני יודע שעשיתי את זה לפני כמה ימים,אבל אני לא יכול להרגיש את זה.זה כאילו נראה כמו סוג של הסתכלות מהצד.

שלום לירון קשה לענות לך תשובה מעמיקה מבלי לבדוק ולעשות הערכה מקיפה. האינטרנט זה לא המקום לביצוע כזו הערכה . תוכל לפנות לפסכיאטר בהקדם כדי לקבל חוות דעת נוספת והערכה מקיפה של מצבך לשם התאמת טיפול מתאים בהצלחה