חייל עם חרדה חברתית

אני אמא לחייל בן 19+ הסובל מחרדה חברתית.
כבר מגיל מאוד צעיר הבחנתי שהוא מאוד חסר ביטחון, אך קיוויתי שיחלוף עם הזמן. אף פעם לא היה יוזם מפגש עם חברים, ולא מעט ויתר על מסיבות בר/בת מצווה והעדיף להשאר בבית. בגילאים הצעירים יותר, הייתי אני זו שיוזמת עבורו מפגשים חברתיים. עם הזמן, זה כבר לא התאים.
במשך השנים לקחתי אותו לכמה סדרות של טיפולים ומפגשים פסיכולוגיים - (בין היתר גם במכון להפרעות חרדה, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר בבי"ח תל השומר), ועוד. כשאלו לא ממש הועילו ניסיתי אפילו קאוצ'ר שחשבתי יכול לתת לו ביטחון בצורה אחרת, אך כמובן לשווא. בשלב מסויים המליצו לי על טיפול תרופ, אשר אכן עזר. אבל אז בני התגייס לצבא ולא רצה להמשיך איתם, חשש שזה ירשם לו ברקורד אם יבקש מרשמים בצבא. גם באופן פרטי הוא לא הסכים ופשוט ויתר.
אני מרגישה שמאז שהפסיק המצב הדרדר אף יותר.
עכשיו כשהוא כבר בוגר, זה מתבטא בזה שהוא כל הזמן בבית. אין לו חברים טובים והוא גם לא יודע כיצד ליצור קשר ולהתחיל חברויות. שלא לדבר על קשר עם בני המין השני.
והאמת, שאין לא שום סיבה להרגיש נחות: הוא נאה, חכם מאוד ונעים. ילד טוב, רק מאוד ביישן.
החבר היחיד שהיה לו איתו מעט קשר עזב ללמוד בחו"ל, כך שממש אין לא אף אחד. וגם כשהיה נפגש עם החבר הזה, הבילוי הכי נועז שלהם זה סרט. (החבר השני יותר מקובל אבל כנראה שהבן שלי לא רצה להכיר חברים דרכו מאותה בעיה).
תמיד קיוויתי שזה יחלוף ויהיה יותר טוב, שבצבא יכיר חברים ובנות, אך כלום.
האמת שבתקופת הטירונות והקורס בהם היה רחוק מהבית, היה לו דווקא טוב כי היה מוקף בני גילו והרגיש לו טוב. אבל כרגע הוא משרת קרוב לבית ולא המשיך לשמור על קשרים וגם לא יצר חדשים, וכל חייו הם בית-קריה. ללא שום פעילות חברתית.
הוא גם עובד מידי פעם בבית קפה, וגם שם לא יוצר שום מעגל חברים.
הוא טוען שלכולם יש חברים מלפני, וכולם כבר עסוקים בחייהם והוא לא יודע איך להתברג. מחכה שיזמינו אותו אבל זה לא קורה.
הוא נורא לא אוהב לדבר איתי על זה, כי הוא מתבייש בזה.
בשלב זה, הוא כבר לא מוכן יותר לשמוע על טיפולים פסיכולוגיים.
מצד שני אני יודעת שנורא משעמם לו וחייו חסרי תוכן והוא ממש זקוק לעזרה. כואב לי מאוד לראות אותו כל הזמן בבית, ישן הרבה ולא עושה דבר.
הוא הודה בפניי לאחרונה שקשה לו, ושהוא מצטער שלא התנהג אחרת כשהיה צעיר - שהיה סגור וסרב להענות למסיבות וכו', שלא ניסה יותר. כרגע אין הרבה יוזמות והוא נותר ללא חברים.
בשלב זה אני מרגישה שרק אם יזמו איתו משהו, זה יכול לעזור לו מאוד. הרי בטיפולים פסיכולוגיים הוא לא מאמין. מצד שני כשהוא כבר נמצא עם אנשים שהוא בטוח איתם, הוא כן צוחק ומביע דיעה. זו רק היוזמה וההתחלה שמהוות בעיה. לכן אני חושבת שרק אם בחורה תתחיל איתו או חברים במעגל העבודה או הצבא יזמינו אותו, רק אז יוכל להתפתח משהו.
אבל איך אני עוזרת לזה לקרות???? לי הוא כבר לא מאפשר לעזור לו. אני גם לא יודעת כלום על חייו האישיים וזה מפני שהוא מתבייש לחלוק, כי אין הרבה לחלוק.
אני עומדת לאבד אותו, כי כרגע הוא חושב לרדת מהארץ ללימודים בארה"ב, במחשבה ששם זה ישתנה וחייו יהיו יותר מעניינים. והרי לי זה ברור שמבעיה לא בורחים אלא מתמודדים, ולכן אמריקה לא תשנה שום דבר, רק מיקום.
כל עיצה תתקבל בשמחה.