התמודדות עם צרכים מיניים

אני באמצע שנות העשרים שלי ונמצא בקשר עם חברתי מזה כמה שנים טובות. יש לנו זוגיות מצויינת, אוהבים אחד את השני, נמשכים אחד לשני וגם הסקס מצויין ומספק. טוב לנו ביחד בכל מישור.

בזמן השירות הצבאי וקצת לאחריו, עוד לפני שהכרתי את חברתי, הייתה לי תקופה מאוד "אינטנסיבית" של התנסויות הומוסקסואליות (בעלות אופי מיני בלבד ולא רגשי) עם חבר טוב, שהתחילה במפגש אקראי וסתמי של חברים שהתפתח להיסחפות לא מתוכננת. המפגש הזה והתקופה שבעקבותיו הוציאו ממני, "סטרייט גמור", צדדים שלא ידעתי שקיימים אצלי וגיליתי משיכה מינית מאוד חזקה לגברים. זרמתי עם העניין בליבראליות די מפתיעה, ואחרי תקופה מתבקשת של לבטים השלמתי עם הזהות המינית שלי כפי שהצלחתי להגדיר אותה לעצמי - אני דו-מיני מבחינה מינית, אבל נמשך רגשית רק לנשים. אני יודע, נשמע כמו הומו בהכחשה, אבל אני די שלם עם העניין הזה.

בכל אופן, עם הזמן הכרתי את חברתי ואנחנו מקיימים מערכת יחסים מונוגמית לחלוטין (וכך היא תישאר) ואת המורכבות של הזהות המינית שלי אני שומר לעצמי. חברתי לא תהיה מסוגלת לספוג את זה. זה פשוט לא במבנה האישיות שלה.

אם העניין היה מתמקד ב"שמירת סוד" בלבד אז מילא, אבל באופן תמידי אני כל הזמן במלחמה עם ה"יצר" שלי, עם הרצון במגע מיני הומוסקסואלי. התמודדות כזו שמעולם לא נגמרת, ונמתחת בין תקופות של ביצוע תדיר של אקטים של אוננות בעלי אופי הומוסקסואלי לבין תקופות של רצון עז לנסות ולהדחיק את הנטייה לחלוטין שמתבטא בדברים כמו מחיקת כל הפורנו ההומוסקסואלי מהמחשב והבטחה לעצמי שיותר לא אחשוב על זה ולא אגע בזה.

זה מרגיש לי כאילו לעולם לא אצליח להסתפק רק ביחסי מין הטרוסקסואליים (המהנים לכשעצמם). אולי גם המחשבה שלא הספקתי להתנסות ולחוות מספיק כפי שהייתי רוצה לפני שנכנסתי לקשר מונוגמי. הצורך, אגב, קיים לשניהם. לא מדובר ב"תחליף" נחות שלא מספק אותי, אלא בשני דברים שאני מרגיש שאני צריך משניהם ומהשני אין לי ואני מתמודד עם החסר.

כמובן שבאופן אידיאלי הייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים עם מישהי שפתוחה מבחינה רעיונית לדו-מיניות (ואולי גם מעשית) אבל זה לא המצב וזו הפרטנרית שלי לחיים.

אז איך מתמודדים ?