האם דיכאון? ומה עושים?

שלום,
אני בת 35 ולפני שישה שבועות ילדתי בן שני בריא (בני הבכור היום בן 3). ההריון היה רצוי בריא וקל במהלכו התחלתי פרק חדש בחיי-התחלתי הסבה להוראה וכך שבמהלך ההריון הייתי מאד פעילה בלימודים, עבודה מאד חלקית וטיפול בילד הבכור שלי. אפילו ה עברה בקלות, כמו שרציתי זריזה, טבעית ובלי אפידורל.
בב"ח אחרי ה וכשהגענו הביתה הכל היה בסדר.
ואז, 5 ימים אחרי ה התרוצצתי קצת יוצר מידי עם הבן שלי ופתאום צנח לי ההמוגלובין וחטפתי כנראה גם וירוס של שילשולים והרגשתי רע מאד עד כדי חוסר תפקוד ואף הופניתי לבית חולים לבדיקה כדי לשלול כל מיני דברים כמו שיליה שנשארה, דימום חריג וכו' אבל הכל היה תקין. סבלתי מאד מסחרחורות, כאבי ראש, כתמים שחורים בראיה (וגם את זה הלכתי לבדוק אצל רופאת עיניים והבדיקה יצאה תקינה), תשישות נוראית. ולמעשה מהרגע שכל מה שלעיל קרה, התפתחו אצלי חרדות איומות- חרדות איומות לשלומי, וכל הזמן אמרתי שאני רוצה להרגיש כבר טוב כי אני רוצה שלבנים שלי תהיה אמא, אני רוצה לגדל אותם ולהיות איתם ופשוט כל הזמן חרדה שמשהו נורא קורה לי ואף אחד לא יודע ואף רופא לא מזהה, על כל כאב קטן אני מיד נבהלת, נכנסת לחרדה, בוכה ורצה לרופא. זה הגיע למצב שכשעובר סימפטום אחד אני מיד מוצאת סימפטום אחר להילחץ ממנו. לכל זה נוספו גם כמה חלומות רעים שגם אחריהם אני בחרדות. והחרדה העיקרית שלי היא שלא יקרה לי משהו נורא-חס וחלילה!!!!
אני חייבת לציין שהסובבים אותי יודעים מחרדותי אני לא משאירה אותם בבטן, גם בעלי וגם ההורים וגם חברות, יודעים הכל אני מוציאה הכל החוצה לא מתבשלת בזה ומאד מאד משתדלים לתמול ולעזור בכל דרך- מגיע לבעלי ולהורי ולחברותי צל"ש! באמת!
אני מאד מנסה להיעזר בדימיון מודרך-למדתי את זה פעם, מאד מנסה להיעזר בחשיבה חיובית כל פעם שמגיעה חרדה כדי לסלק אותה וזה לא תמיד עוזר.
אני מאד מאוכזבת מעצמי מרגישה רע עם זה שאלו הם תחושותיי, אני ציפיתי למשהו אחר, דימיינתי אושר גדול אחרי ה ושאני מהר מאד אחזור לתלם (כמו אחרי לידת הבן הבכור) היום התינוק בן שישה שבועות והאו חייך אליי חצי חיוך רק פעם אחת וגם עם זה אני מרגישה רע מאד ושבאשמתי הוא עדיין לא מחייך...תחושה נוראית!!
אני מאד מנסה לצאת מזה מאד מנסה להעביר את החרדות האלו, אבל לא יודעת איך.
האם זהו אחרי ?
מה עושים?
אשמח לעזרה!!