חרדה ודכאון

שלום

אני שלושה שבועות וחצי לאחר לידה של בני הראשון
מאובחנת כבר כמה שנים בOCD וטופלתי במרוניל 75 כפול 4 ביום
במהלך ההריון התחלתי טיפול בCBT שעזר לי ולאט לאט נגמלתי מהכדורים כי לא רציתי שבני יעבור גמילה.
בחודש האחרון להריון הOCD לגביי מחלה מזהמת גדל והייתי עסוקה בזה הרבה
אבל לא תארתי לעצמי שזה כלום לעומת מה שאעבור אחריי הלידה.

הלידה עברה בשלום והפחד לגביי המחלה ממנה פחדתי גם עבר אחריי מה שעברתי בבית חולים.

בימים הראשונים בבית הייתי בהסטריה מטורפת לא ישנתי חמישה ימים וחששתי מאוד לתינוק. לאחר שבוע קבלתי התקף חרדה שלווה בגלים של חום דפיקות לב פחד נוראי וביחד עם זה עצב עמוק מאוד.

אחריי כמה ימים זה עבר(ככה חשבתי) ועדיין הייתי קצת מדוכדכת אבל יכולתי לטפל בתינוק.

לפניי שבוע ביום שישי באמצע ארוחת הערב שוב קבלתי התקף חרדה והפעם זה היה חזק יותר, למחרת בבוקר לא יכולתי לסבול יותר ונסעתי למיון לראות פסיכיאטר
קבלתי ציפרלקס וובאן
עברו חמישה ימים מאז התחלתי את הטיפול, את התינוק לקחתי למשפחה של בעלי אני לא מסוגלת לטפל בו בכלל אני בפחדים כל הזמן ובעצב עמוק מאוד.
הלכתי שוב לפסיכאטר אחריי כמה ימים והחליף את הוובאן בטיפות ריווטריל-הוובאן לא
עזר לי ממש.
יש לי קצת פחד לקחת את הטיפות מין מחשבה שזה יזיק לי יותר ואולי גם הכדורים כי בפעם הראשונה שקבלתי התקף זה עבר לי לבד ועכשיו אני במצב יותר קשה ואפילו לא מתקרבת לתינוק שלי.
רק לראות אותו מלחיץ אותי ושהוא בוכה אני מרגישה ממש חרדה,וכשאני הולכת אני מרגישה אשמה על כך שאני לא מטפלת בו.
יש רגעים שאני מרגישה כמו משוגעת וזה מפחיד אותי יותר,וברגעים שאני מרגישה טוב אני מפחדת שהרע יחזור

האם הטיפות האלה עוזרות ואני כן צריכה לקחת אותם?
האם הכדורים עוזרים?
אני היחידה שעוברת את זה?
זה "נורמאלי" שאני לא מתקרבת לבן שלי?
זה עובר?זה לכל החיים?

אשמח לעזרה