מיואשת מהחיים

שלום ד"ר שרון ולכל חברי הפורום היקרים !
אני קוראת פה את כל מה שנשים יקרות וגיבורות עוברות וחשה כאב בליבי אבל גם הקלה שאני לא לבד בעולם הזה עם הבעיה הזאת.

עברתי חיים לא קלים מילדותי, אלימות מאחד ההורים, תחושת אשם על גירושי הוריי והפרעות אכילה.
ב"ה עד שהצלחתי להשתקם בכוחות עצמי לאחר אישפוז, ללמוד, לעבוד ולהתחתן - בשנה הראשונה לנישואי בעודי מגלה שאני בהריון - אבי קיבל את המחלה הארורה...
כל 9 החודשים היו סבל נוראי שאי אפשר לתאר, גם לא היה לו איפה להתגורר אז נאלץ לגור אצלי כי אף אחד אחר מהמשפחה שלו לא יכל לקבל אותו וכולם טענו שאני זאת שצריכה לטפל בו ! על אף שאני נשואה טריה ובהריון..
הוא היה מאד תלותי ושאב ממני כוחות שלא ידעתי בכלל איך אני הולכת ללדת.
חודש לפני הלידה כבר לא יכולתי נפשית ופיזית וביקשתי מעו"צ שתמצא לו מקום כי אני ממש על סף התמוטטות. ב"ה מצאו לו מקום והלידה עברה בשלום וזכיתי לתינוק מקסים אבל אז, כנראה מהנתק שהיה, המחלה החמירה ולא נותר לו הרבה זמן לחיות...
כ"כ כאב לי כי גם הוא לא יכל להיות בברית ולראות את הנכד היחיד שיש לו, הוא כבר היה ללא הכרה וגם שעשיתי מאמצים להביא את התינוק, הוא בקושי הבין מי זה. לאחר חודש הוא נפטר !
החופשת לידה הייתה עבורי סיוט, הסמפטומים של הפרעות האכילה חזרו, לא יכולתי להניק מרוב עצבות וחוסר חלב עקב חוסר במזון, כל הזמן מלווה ברגשות אשם: שהזנחתי את אבא שלי ולכן הוא נפטר, אני לא מניקה, המשפחה כועסת עלי ועוד.
אמנם טיפלתי בתינוק ולא הזנחתי אותו לרגע ! הוא תינוק חייכן, מלא חיים ובריא.
אבל לפעמים לא היה לי כח אליו כשהוא בכה בהיסטריה, הייתי נתקפת בעצבים ומרימה עליו את הקול "מה אתה רוצה ממני??????" -
ביקשתי עזרה והגיעה אלי עו"צ שהייתה איתי בקשר.
לצערי שיתפתי בזה אותה והיא הלכה להעביר את זה לרווחה והם התחילו לאיים עלי ולעקוב אחרי כל מה שאני עושה. אני מאד רוצה עזרה ולטפל בעצמי, עברתי תקופה נוראית ללא תמיכה ממשפחה ומאמא, כמה שהבעל תמך אבל יש לו מחויבויות - הוא חייב לפרנס ולא יכול להיות איתי בבית כל היום. אני לא אלימה כלפי הילד חס וחלילה ! לא מזניחה אותו, אני אוהבת אותו מאד אבל כמו שקראתי פה - באמת אני מרגישה שאין לי זמן וכוחות לעצמי !
מאז אני רוצה מאד לקבל עזרה אבל אין לי ביטחון לשתף כי אני מפחדת שיקחו לי את הילד !! גם לבעלי קשה כי הוא בטוח שהפרעת האכילה כבר מאחוריי ומה עכשיו לספר לו כזה דבר?!
מה אני עושה??? לא רוצה לחזור לאישפוז, על מי אפשר לסמוך???