האם ייתכן שסיממו אותי?

אני אשתמש בשמות בדויים על מנת לספר על המקרה.
לפני מעל לחצי שנה, כמעט גיל 17, נסעתי לדודים שלי בצפון, והלכתי למסיבת יום הולדת של חבר של אביאל - חבר טוב שלי מאותה עיר בה התארחתי.
שתיתי די הרבה באותו לילה. הכרתי שם את עומר, ובאותו הלילה התנשקנו.
יום למחרת עומר הזמין אותי לצאת איתו ועם חבר שלו דור. ישבנו שלושתנו בפארק/גן שעשועים ריק מאדם ושתינו. תוך בקושי שתי כוסות של וודקה רדבול (כוסות חד פעמיות קטנות[!!!]) כבר לא ידעתי מה קורה איתי. אני מורגלת לשתות, ובדרך כלל שתי כוסות (גדולות) מכניסות אותי ל״ראש טוב״ ולא מעבר, הן אף פעם לא מביאות אותי למצב שאני לא בשליטה. בגלל זה ובגלל דברים נוספים שקרו לי באותו לילה, עלה בי החשד שאולי הם סיממו אותי.
אחרי ששתיתי והשתכרתי, דור אמר לי ״מאי - אני פה, עומר פה, מה בא לך לעשות?״ אמרתי לו שאני רוצה סיגריה. הבנתי לאן הוא חותר אבל הייתי שיכורה מדי בכדי להגיב או ללכת, אז התחמקתי מהתשובה. הוא אמר לי ״עזבי סיגריה. תקשיבי רגע למה שאני אומר לך. תסתכלי עליי. אני פה, עומר פה, מה בא לך לעשות?״ הוא המשיך לשאול את זה כמה פעמים, ותמיד עניתי את אותה התשובה. הרגשתי שדור די מתחיל איתי, אבל אני בקושי זוכרת מה הוא אמר לי, אני רק זוכרת שהוא אמר לי דברים ״רומזים״.
ישבנו על ספסל, נשענתי עם הגב על עומר ושמתי על דור רגליים. עצמתי עיניים. פתאום הרגשתי נשיקה בפה. נשענתי על עומר בצורה כזאת שלא הייתה שום דרך אפשרית בה הוא יכל לנשק אותי. ידעתי שזה היה דור שנישק אותי.
לא הזזתי את השפתיים, הוא ניסה להחדיר לשון ואני פשוט קפאתי. הייתי כמעט מעולפת ולא הייתי מסוגלת להגיב. דור שאל אותי ״את רוצה שנלך לים? נשב על החוף״ אני עניתי כן, אבל בסוף לא הלכנו לשום מקום כי המצב שלי התחיל להידרדר.
התחלתי לאבד את עצמי לגמרי. איבדתי כל שליטה על הגוף שלי, הפסקתי לתפקד, לא הייתי מסוגלת להחזיק את הראש שלי, הוא היה נפול לצד. הרגשתי המון עקצוצים בכפות הידיים ולא יכולתי להזיז את האצבעות. הסתכלתי על נקודה אחת ולא יכולתי להסיט את מבטי ממנה, פשוט נתקעתי, קפאתי. היו רגעים שאפילו הרגשתי שאני מפסיקה לנשום, הרגשתי שאני עומדת למות. בחיים לא הרגשתי כל כך קרובה למוות כמו באותו הלילה. דור התחיל לתת לי סטירות בתקווה שאגיב, קרא בשם שלי שוב ושוב, ואני לא הצלחתי להגיב. רק שמעתי קולות, לא יכולתי לעשות כלום. ניסו להרים לי את הראש והוא כל הזמן נפל. כשהצלחתי להוציא מילה או שתיים, במאמץ עילאי, זה היה בלחישות, בהתנשפות כבדה, מילה אחר מילה (אחרי כל מילה לקחתי נשימה) לאט לאט ובשקט. הדבר היחידי שאני זוכרת שלחשתי להם שוב ושוב היה ״אני לא רוצה למות, תגיד לי שאני לא אמות״.
דבר נוסף שהעלה בי את החשש אחרי זה שאולי הם סיממו אותי, היה זה שהם לא מיהרו לקחת אותי לבית חולים, למרות שזה היה נראה כאילו אני על סף מוות.