אלימות מובנית של בתי הספר

תמיד מדברים על אלימות הנוער, ומנסים להבין מאיפה היא באה ואיך לפתור אותה. מנסים ללמד את הנוער חלופות להתנהגות אלימה. אני חושב שהבעיה היא במבנה בתי הספר ומערכת החינוך בכללה. בתי הספר ומערכת החינוך סובבים סביב ציונים, דבר שיוצר באופן טבעי תחרות. יש שיאמרו שתחרות מניעה אותנו קדימה, ויש שיאמרו שהיא משסה אותנו אחד בשני, ומשחיתה את תהליך הלמידה... בתי הספר מבוססים על צייתנות. החל מהמנהג לעמוד על הרגליים כאשר מורה מגיע לכיתה, ועד ההתבססות על עונשים בהתמודדות עם בעיות משמעת. בתי הספר מבוססים על כפיה. לתלמידים אין שום חלק ובחירה בתכנים הנלמדים (גם כשיש כמה מגמות לבחור מתוכן לקראת בחינות הבגרות), בצורת הלימוד, בצורת ההערכה. בטח שאין להם אפשרות לבחור אם להגיע לשיעור או לא. לא סומכים על שיקול דעתם. מקטינים אותם. התיכונים מכוונים את עצמם אך ורק לבחינות הבגרות, מה שמוביל ללימוד מכאני, חסר תכלית וחסר עניין - הכל לקראת הבחינה הקדושה. אם חומר מסויים לא "לבגרות", כמובן שמדלגים עליו. לימוד שלו נחשב בעיני התלמידים והמורים כאחד כבזבוז זמן. אני אצטט כאן את דני לסרי: "הידע הזה בו אנו מרבים להלעיט את ילדינו, נותן, יותר מכל דבר אחר, אשליה של הבנה, קליפה של חכמה, המסתירה מתחתיה את עומק אי ידיעתנו. הידע הזה חוסם את סקרנותו של הילד, וחונק את חכמת חייו." כשבתי הספר בנויים כך, ומבוססים על צייתנות, שעמום, תחרותיות, והקטנה של בני נוער - למה מתפלאים על קיומה של אלימות בקרב בני נוער? למה מתפלאים שבני הנוער מקטינים אחרים, יורדים על אחרים כדי לצאת גדולים ומנצחים, ומשתמשים בכפייה בעצמם (ואין כפייה גדולה יותר מאלימות)? למה מתפלאים שבני הנוער עסוקים בזמן השיעור בפלאפונים שלהם במקרה הטוב ולתקוף את המורה (מילולית או פיזית) במקרה הרע? בתי הספר מחנכים אותם להיות כאלה. מערכת החינוך והאליטה ששולטת בה מחנכים רוצים את בתי הספר כאלו. הם רוצים אזרחים צייתנים, לא חושבים, לא ביקורתיים. הם לא מבינים את הטעות. הם לא חושבים על המחיר.