אלימות

לגדל ילד הסובל מהפרעת קשב והיפר אקטיביות (ADHD) זו משימה הורית קשה שעשויה להיות קשה עוד יותר בגיל ההתבגרות. עם זאת, העקרונות להתמודדות עם מתבגרים ככלל תקפים גם לאלו הסובלים מ-ADHD (המהווים כ-10% ואולי אף יותר באוכלוסיה). באופן ספציפי, לרבים מאלו הסובלים מ- ADHD יש פתיל קצר – הם מתרגזים מהר ולפעמים מגיבים כמעט בלי לחשוב על התוצאות.

טוב עשית כשהגדרת את ילדך כילד שמרביץ ולא כילד אלים. כשהגדרת את ילדך כמרביץ הפרדת בין אישיותו לבין התנהגותו. לא ייחסת את אלימותו לאישיותו. בכך הבעת אמון ביכולת שלו להתמודד עם הקשיים בפניהם הוא ניצב בדרכים אפקטיביות, פרודוקטיביות ונורמטיביות. לגבי השאלה שלך "איך אפשר להגיע להבנה עם ילד שמרביץ?" אני מציע להבין את הילד ולא את אלימותו. אני מניח שלאורך השנים כבר למדתם להכיר את "המתג" שמפעיל את תוקפנותו. לדוגמא, במכתבך ציינת שכשהוא "מקבל לא" תוקפנותו עשויה להתעורר. ציינת גם שלא רק שתוקפנותו מתעוררת אלא בסופו של דבר הוא "עושה את מה שהוא חושב". המסקנה המתבקשת היא כי במקרה של הבן שלכם ה"לא" עובד רע. אז מה עושים? במקום לומר "לא" - להסביר, להציג את המצב כפי שאתם רואים אותו, להקשיב לאופן שבו הוא מציג את המצב ולנסות לשכנע. לא פחות חשוב זה גם להיות נכונים להשתכנע. באמצעות גישה כזו הסמכות ההורית שלכם תתחזק. לגבי השאלה שלך "מהן דרכי הענישה של ילד זה?" אני די בטוח שענישה לא תעבוד על הילד שלכם. מה שעשוי לעבוד זה דווקא חיזוקים במקרים בהם הוא "היה בסדר" חיזוקים כוללים חיבוק, טפיחה על השכם, לשבח אותו וגם לפעמים לצ'פר אותו במשהו שהוא מאד רוצה.

בהצלחה,
זאב