חזרתיות על מילים

טל שלום,
כל 4 ההתנהגויות שאת מציינת מוכרות לנו , ותואמות את הגיל של בנך. אינני רואה באף אחת מהן חריגות, בוודאי לא חריגות מדאיגה, ואני מתפלאת על ההתייחסות של הגננת לכך.
ידוע שילדים בגיל שנתיים עדיין אינם שולטים בשפה באופן שוטף ובצורה תקשורתית , גם אם כך נדמה לכם. כתוצאה מכך, הם מתבטאים בדרכים אחרות : הבכי , התקפי-הזעם, ודפיקת הראש , חזרה על מלים שוב ושוב, כדי להדגיש את הרצון שלהם, וכדי שיהיו בטוחים ששמעו אותם. גם ה"אי-שקט" שהגננת מציינת אופייני לגיל, גם משום שילד בן שנתיים עדיין זקוק לתנועתיות מרובה, וגם משום שלא תמיד הוא מבין ומסוגל לעקוב אחר התוכן של המפגש.
לגבי "סתימת האזניים" - ייתכן שהוא זקוק לתקופת הסתגלות, לאחר שהיה בבית עד עכשו, וזו השנה הראשונה שלו בגן, עם קבוצת ילדים, והחשפות לרעש ברמה יותר גבוהה. ואולי, אם זה לא יחלו ף, מדובר ברגישות-יתר לרעש, שקיימת אצל אחוז מסויים של ילדים, וגם אנשים. במקרה זה, רצוי שהסביבה תתחשב בכך.

כל טוב!

שוב שלום,

לגבי התקפי-הזעם והטחת הראש - נהוג להמליץ על גישה של התעלמות. פשוט להניח לילד, ולצאת את החדר, כדי שילמד שזו התנהגות לא אפקטיבית, והוא איננו מקבל שום רווח ממנה. אח"כ, כשהילד כבר רגוע, אפשר להעיר לו, בשקט, שלא טוב להתנהג כך, או אין צורך.
לגבי החזרתיות של מלים - זה כנראה משהו יותר פיזיולוגי, ולכן הגישה היא לעזור לילד לצאת מזה, ע"י הסחת תשומת-הלב שלו.
לגבי האי-שקט - עוד מוקדם מאד לומר. לפי הנורמה, לא צפוי מילד בגילו לשבת מרוכז יותר מאשר 10 ד', וגם זה הרבה, כאשר הגננת מספרת משהו, שהילד לא לגמרי מבין, או לא מזדהה איתו, או שיש רעש רקע שמקשה עליו את ההתמקדות. אפשר לתת לו "לעשות סיבוב", ולהזמין אותו שוב לשבת.