הורים מפוחדים לשלום הקטן

היי יוכי,

בני בן שנתיים ושלושה חודשים, נמצא בביתו (לא בגן).

הדברים החיוביים בהתפתחות שלו בעיניי:
1. אוכל לבד.
2. לא נרתע מילדים אלא מתעניין וניגש. לא משחק אבל אני מבין שלשחק זה קצת מוקדם לו.
3. מחפש בכל הבית דברים שימשכו תשומת לב, מסתכל עלינו ומנסה אותנו. יוצר יופי קשר עין עם חיוך כשהוא סליחה על הביטוי עושה ריח לא נעים בכוונה (הוא למד את זה) או מחטט בכוונה בצלחת אוכל של הכלבה ומסתכל.
4. מנסה לדבר, במיוחד כאשר אני עוזר לו קצת - אוהב להשלים שירי ילדים (את המילה האחרונה בכל חרוז).
5. חייכן מאוד, כיפי - לפחות בשבילינו - לא ממש שם על אף אחד מהסבים והסבתות (במיוחד על אלה עם האופי הפולני יותר). אני לא חושב שיש לו התקפי זעם יותר מכל ילד אחר בגילו - לא נוח מידי אבל גם לא מעייף מידי.

הדברים השליליים והמפחידים:

הלכנו לפסיכולוגית התפתחותית בהפניה מטיפת חלב בגלל בעיות שינה. בטיפת חלב עשו לו בדיקת התפתחות ולא נראו מודאגים מזה שהוא לא מדבר בגיל הזה, הפסיכולוגית ההתפתחותית (אנחנו עדיין אצלה פעם בשבוע) אמרה שהוא יצר מעט קשר עין בזמן משחק (למרות שאחרי שמסיימים לשחק הוא תמיד מחייך אליי ואליה, ואומר להתראות עם מבט מלא צחוק). היא אמרה גם שבמשחק שלו חסרה משמעות, הוא רק הורס הכל. עם זאת היא אמרה שאין לו חזרתיות במשחק. הוא גם לא מדבר בתבניות או דברים כאלה.

הוא כן אוהב לסובב דברים- גלגלים של מכונית, אוהב מאורר (קטע מלחיץ אחרי כל הפורומים על אוטיזם וכו'). אבל לא באופן כזה שהוא מתעסק בזה כל היום. עם זאת כל פעם שהוא רואה מאוורר הוא מפנה את תשומת הלב שלי אליו.

בקיצור אנחנו מבוהלים למוות, אני במיוחד (אשתי חושבת שאני קצת מגזים) - האם כדאי למהר לאבחון או שכמו שהפסיכולוגית ממליצה לחכות כמה חודשים ולראות איך הוא מתפתח?
היא נותנת לנו ש"ב כל שבוע, והוא כן התקדם אם כי לא הרבה במשחק ובדיבור.

אולי להכניס לגן זאת התשובה? ואולי להכניס לגן ילד חס וחלילה אוטיסט תהיה טעות איומה.... אנחנו בסטרס איום, מבחינתו איבחון כזה הוא סוף החיים כפי שאנו מכירים אותם

לעזרתך נודה,

הורים מודאגים.