ליעל צמרת

היי יעל,
כתבתי כאן לאחרונה לפני 4 חודשים . אני מקווה שאת זוכרת אותי.
שבועיים לאחר שכתבתי כאן אבי נפטר בבית אבות. במהלך השבעה הגיסה שלי מאוד פגעה בי ואמא שלי נתנה לה לגיטימציה וזה גמר אותי. המשפחה שלי המורחבת שהייתה מקום חם בשבילי כבר לא כזו גם כי האחיינים כבר גדלו ואין הרבה מפגשים. ועכשיו יש בי את הפחד שאמא שלי תלך מהעולם לא תשאר יותר משפחה אולי.
המשפחה של בעלי בכלל לא מגובשת ובקושי מתראים ושואלים אחד על השני.
אין לנו הרבה חברים ובעלי הוא לא תקשורתי בכלל. וגם בזוגיות אני מרגישה איזשהו שעמום. למרות שהוא בן זוג טוב לב ותומך. אני בכל זאת מרגישה בדידות ענקית אני מרגישה שאני צריכה משהו גם מעבר למשפחה הפרטית שלי.
הרבה פגיעה באגו שלי עברתי החל מהילדות שלי וכנראה פיתחתי מנגנוני הגנה להשאר לבד כדי לא להפגע. שהתחתנתי גם התחקתי מאנשים שלא ישאלו מתי אהיה בהיריון אחר כך התרחקתי שלא ישאלו לגבי עבודה.
עוד חודש אהיה בת 40 ואני מרגישה נורא ואיום שאם לא אעשה דברים עכשיו אז אולי לעולם לא אעשה. אני רוצה עוד ילדים ורוצה קריירה שתתן לי סיפוק ופרנסה וחברים טובים מסביב. אני רוצה להיות אשת עשייה ויצירה.
הצטרפתי לקבוצת אימון על מנת למצוא בהירות בחיים שלי. אני חושבת גם להצטרף לקבוצת התעמלות ואולי גם שחיה או עוד איזה קורסים. אני הולכת מחר לשים את התינוקי שלי במשפחתון ויוצאת לדרך להשקיע בעצמי וכל כך כל כך מפחדת. להכנס לדכאון ולא להצליח.
הדברים שכתבת לי עד היום כל כך נגעו בי שהרגשתי צורך לחזור ולכתוב.
את שאלת אותי איך עברתי את הלידות ועוד דברים שאת רוצה לשאול אז אני חייבת לציין כאן משהו שהלידה השניה שלי הייתה טראומתית לחלוטין. את שני הלידה עבתי בניתוחים. בלידה השניה רצו לנתח אותי שוב בגלל הסתבכויות ורצו לשים לי זונדה והייתי מחוברת לאינפוזיה וכל הזמן נגעו בי בבטן שכאבה לי ועוד עברתי ברית עם הבן שלי וכל זה הייתה חוויה כל כך כואבת. הכי כואב שאני נזכרת איך שראיתי את אבא שלי שוכב בבית חולים שהידיים שלו קשורות ומחובר לזונדה. הרגשתי שלי היה את הכוחות להתנגד ולהתגבר אבל לאבא שלי לא היו. אני מרגישה מרוסקת, שבורה, שאני קמה בבוקר אני אומרת לעצמי שאני רוצה להעלם מהעולם אבל אני נשארת פה רק בשביל הילדים שלי שאני כל כך אוהבת אותם.
יעל יקרה, השתפכתי פה המון. תודה על המקום והמרחב המחבק.
אני!
שתהיה לך שנה אזרחית קסומה עם הרבה עשייה ואהבה